את סבתי לא הכרתי, היא נפטרה טרם לידתי, אבל המיתוס אומר שהיא הייתה המורה המחנכת של יובל בנאי, עוד לפני שהיה "יובל בנאי", אלא רק "הבן של יוסי". שנים דובר על ההתרגשות שלאספת ההורים היה מגיע יוסי לשמוע כמה שובב הבן שלו. מאז זרמו אי אלו ליטרים של מים בנהר, יובל כבר מזמן לא הילד השובב של הכיתה וגם לא הילד הרע של הרוק הישראלי. הוא כבר נטוע עמוק במקום של כבוד בהיכל התהילה של התרבות הישראלית, בדיוק כמו אביו.
יובל עולה לבוש בחליפה אלגנטית ומספר לנו איך אביו, אשר נאלץ להתמודד כמעט כל יום עם טקסט חדש, לימד אותו להתמודד עם שינויים ובעיקר לרדוף אחרי החלומות, אל הקסם הגדול הבא. בתמורה, יובל עושה עיבודים חדשים ומעודכנים לקלאסיקות של יוסי – "בחולות", "מרוב אהבה שותק" "אהבה בת עשרים" "אני וסימון ומואיז הקטן" ו"תחת עץ האהבה" ועוד רבים. ברקע קטעי וידאו מראשיתה של המדינה וממורשתו של יוסי.
השירים מבוצעים בוירטואוזיות ובטוטאליות, עם המון רגש. מידי פעם, מכניס אותנו יובל לעולמו הפרטי של אביו וקושר אותנו לדמויות המשפיעות בחייו. מיהודה עמיחי לקח את המילים על החיבור בין האנשים וביצע את "אמרתי לך שיהיה כך-ולא האמנת". מג'ורג' ברסאנס למד שקפה בבוקר זה טוב, אבל קפה עם וויסקי בבוקר זה עוד יותר טוב וביצע את "מי אוהב מילים גסות" של ברסאנס. "גם אבות צריכים דמות אב ובשביל אבא היה זה ניסים אלוני" הוא מספר ומוסיף שפעם, באיזה לילה אחרי הופעה, יוסי החזיר את ניסים הביתה. ניסים אז חי עם איזו מישהי, תמיד הייתה איזו מישהי. רגע לפני שיצא מהמכונית, הצביע על חלון דירתו ואמר "אתה רואה את האור שם למעלה? האור הזה, הוא החושך שלי" וביצע את "הפעם האחרונה" שכתב לו ניסים אלוני.
עוד מילה על הנגנים שהיו אמש על הבמה. תום מוכיח המחליף את ג'נגו – בס – אבא שלו ואבא של יובל עברו יחד הרבה והנה אמש באשדוד הם סוגרים מעגל. על התופים – אסף רייס שהכתיב קצב חדש לשירים. שני הקולות הנשיים שעל הבמה – לירון פלורה משולם – קלידים וגליה חי – ויולה הפתיעו גם בקולות פעמונים שלהן ובדואטים מרגשים יחד עם יובל. ולבסוף, גבע אלון על הגיטרה, אותו פגש בעבר ומיד נוצר חיבור, ולו היה חפץ בכך, היה יכול להחזיק הופעה שלמה רק הוא והגיטרה.
הקסם של יוסי בנאי, הוא בשפה העשירה והפשוטה והיכולת לספר את סיפורם. השירים הם ספק שירי ילדים וספק שירים למבוגרים, כך או כך, פונים לכולם. אני בטוחה שהוא לא תכנן זאת, אבל באיזשהו אופן, ניכס יובל את השירים קצת לעצמו, כאילו קיבל את הסיפור בירושה מאביו, במופע שכולו נוסטלגיה לישראליות של פעם, לתקופה שהיה פה רק ערוץ טלויזייה אחד, שלמילה הכתובה הייתה משמעות ו"טאלנט" היה רק הפירוש האנגלי ל"כישרון".
הביצוע שהכי ריגש אותי בערב הזה, היה דווקא שיר שיובל כתב. מעין מכתב לאביו לאחר לכתו "עוד שיר אחד" שהיום, בראיה לאחור יובל מבין שכתיבת השיר היוותה את התשתית לערב הזה. הוא מספר שבעבודה על הערב, גילה נקודות דמיון חדשות בינו לבין אביו. השכלה תמיד הייתה חשובה לשניהם, עד כדי כך חשובה עד שנראה שזו ממש הפקרות להשאירה בידי מערכת החינוך. גם יובל וגם אביו לא סיימו תיכון ולכן לא עבדו בעבודה "רגילה" מעולם, אך לשניהם היה חלום לפתוח חנות קטנה. כמו אבא, גם בנאי הבן מעולם לא פתח חנות והמשיך לחפש את הקסם הבא. ואני לא יכולה שלא לתהות ביני לבין עצמי, מה סבתי עליה השלום, הייתה חושבת על האמרה הזו? האם חשה כישלון על כך שלא הצליחה לגרום לילד השובב לסיים את התיכון? או שמא חשה גאווה גדולה על הדרך שעשה מאז דרך בכיתתה?
לחצו לעיון בכתבה אודות מופע הבכורה "יובל שר יוסי"
