Shtuby, האיש באדום השיק בשישי האחרון את המופע "The Color Symphony", יצירה מוזיקלית בת 70 דקות המשלבת וידאו ארט ומחול מודרני על טהרת האלקטרו טראנס, יצאנו לבארבי התל אביבי לחוות מקרוב.
טראנס, או בשמו היותר רשמי – גואה טראנס, ז'אנר ייחודי בתעשיית המוזיקה, התפתח באמצע שנות התשעים, תוצר המשך לאסיד האוס ולרייבים הבריטיים ועל פי שמו החל להיות פופולרי במסיבות הירח המלא בגואה הודו, וכאן גם הגיע הקשר הישראלי, צעירים אחרי צבא, הודו, מסיבות והטראנס עשה עליה ביחד עם הצ'אי לישראל, דיי מהר הפכנו מעצמה בין לאומית, האומנים הגדולים ביותר בסצנה היו ישראלים, המסיבות הטובות ביותר היו פה ואומנים בין לאומיים הגיעו לכאן על בסיס קבוע לתקלט או להקליט ביחד עם אומנים מקומיים.
עד כמה שהטראנס פרח אז הוא תמיד היה נישתי, המקצב המהיר, המורכבות הפסיכדלית במבנה השיר, העובדה שזו מוזיקה אלקטרונית אינסטרומנטלית, כל אלו הקשו על הטראנס להיכנס למחוזות המוזיקה הפופולארית, מה גם שהחיבור של הטראנס אל המסיבות טבע והסמים הפסיכדליים חיזקו את גבולות הגזרה. שלושים שנה אחר כך והטראנס נשאר במקומו ודור חדש של צעירים מחליף את קודמו.
וכן, גם אני הייתי שם בסצנה, סוף שנות התשעים, אחרי הצבא, נוסעים לכל קצוות הארץ בשביל מסיבה מיוחדת עם שמות בינלאומיים, השיא תמיד היה שאותם מוזיקאים ביצעו את אותה מוזיקה שנכתבה במחשב בגירסת הופעה בעזרת כלים חיים, "לייב" ככה קראו לזה, בפועל זה בדרך כלל היה מחשב שמנגן לופים ישר מהתוכנה בשילוב מתופף שמנגן על הביטים, אבל בזמן מסיבה זה תמיד מרגש, אבל כן, התבגרתי ועל הדיסקים הרבים שצברתי יש אבק של יותר מעשרים שנה.
לפני כשלוש שנים יצאתי לצלם את המופע "חשיפה בינלאומית", קונספט של ארבע הופעות בנות חצי שעה עם קהל שמורכב בחלקו ממפיקים בינלאומיים הבאים לחפש אומנים ישראליים לפסטיבלים באירופה (אחלה קונספט שגם עובד), את השם Shtuby, האומן הרביעי ברשימה, לא הכרתי, מופע בהפתעה.
לא שומע טראנס כבר שנים, אבל שהאיש באדום עלה על הבמה מלווה בהרכב מלא זה כבר לא היה הטראנס שהכרתי, הקרקס האדום של שטובי – זיו הרפז על הבס, מרתה דיין בחליל, יונתן אלטר בתופים, עומר דיין – ספוקן וורד, נדב פסט בכינור ובמרכז Shtuby, לבוש מכף רגל ועד קצה ראש בחליפת superhero אדומה, דמות ללא זהות אבל מאוד מאוד אקטיבית, חצי שעה ששטובי זז ממקום למקום על הבמה, רגע אחד הוא על האבלטון, שנייה אחרי זה הוא כבר מכה על תופים אלקטרונים, רוקד על הבמה, קופץ לקהל לסולו הרמוניקה והכל בפנטומימה הומוריסטית שברקע הבסים של הטראנס מרעידים את הקירות.
את Shtuby יצא לי לראות מאז כבר כמה פעמים, תמיד על בימת הבארבי במופע המסורתי של הקרקס האדום, יום שישי בעשר וחצי, יום ושעה שכבר הפכו למסורת. חצי שנה מאז המופע האחרון ושטובי חזר מהודו לאחר מסע הופעות ארוך ועם פרויקט חדש – סימפוניית הצבעים. הפעם זהו אינו מופע להקה וגם לא נשמע להיטים מהאלבומים הקודמים. מופע חדש לגמרי, שבעים דקות של מוזיקה ברצף שאותה מגדיר Shtuby כההקבלה האלקטרונית למוזיקה הקלאסית של פעם.
בארבי בשישי, כבר אחרי הארוחה, בירה לעיכול ונגד הלחות, ברקע פלייליסט הופעה, אם אפשר להגדיר את ארבע העונות של ויולדי כך, הבמה ריקה לחלוטין, אין תופים, אין מיקרופונים, כבלים או גיטרות, 4 כסאות בצד שמורים לרביעיית כלי המיתר ומסך לד ענק מאחור, הכלי הנוסף ביצירה, וידאו ארט שיחבר אותנו אל הנושאים המופשטים של המוזיקה האלקטרונית.
עשר וארבעים ואנחנו מתחילים, על הבמה מתמקמים רביעיית כלי המיתר – נדב פסט, גיא אילון, רוני חזן פול והגר מעוז, לפני כל אחד מהם סטנד עם ספר תווים מתואם לתפקיד, קלאסי עד הסוף ואנו מתחילים ברגוע, צלילים אלקטרונים לאט ממלאים את החלל מלווים בכינורות, המסך נדלק על מצב לבן בוהק, ושטובי במרכז, לידה ללא זהות, המסך מתחלף לקלוז אפ של Shtuby, הקהל מריע, נולדה הזהות והמופע נפתח.
ראשונים לעלות על הבמה גל קליין על קלרינט ועדי שליו בריקוד צעיפים והיצירה המוזיקלית מקבלת את המימד הנוסף בריקוד מודרני ומייצגי הממחיז את עלילת הסימפוניה.
הביטים מתגברים, חמש דקות קדימה ובבת אחת אנחנו נשאבים אל מוזיקת טראנס ליילית, והקהל כמובן מתחיל להשתולל, כמה דקות כאלו ואנחנו שוב עושים סוויצ', זו לא תהייה מסיבת טראנס אם מישהו חשב ככה, הסימפוניה של שטובי כמו החיים עצמם, מלאה במקצבים וצבעים שונים.
על הבמה עולה מרתה דיין עם החליל ואנו חוזרים אל האמביאנט הפסיכדלי, צ'יל אאוט נוסטלגי שמזכיר את ימי Shpongle והחליל של ראג'ה ראם.
שבעים דקות של מיני סיפורים, טראנסים מהירים לצד קטעי אלקטרו ביט וצי'ל, לכל מקטע גוון משלו, חלקם מלווים במחול מודרני, וחלקם האחר כבר דמה יותר לסצנות תיאטרון או אומנות מייצגית, בין לבין גיחות מעניינות כמו אקו מורגנשטיין בקטע היפ הופ אלקטרוני מחוצף, מעיין טל בחליפת שטובי צהובה בדואט עם אחיה האדום וערן זמיר על העוד החשמלי שנתן טאצ' אוריינטלי, כזה שהחזיר אותנו לחולות והחופים של סיני.
מגיעים אל הסוף, מקטע אחרון ביצירה ושטובי מעודד את הקרובים לבמה לעלות עליה, הסיפור האחרון ביצירה הוא הקהל, אלו שהולכים אחריו נאמנה, הם הצבע המשלים בסימפוניה וכשהיא נגמרת והרוקדים נשארים על הבמה, שטובי משתחווה לכיוונם ומודה להם על האהבה.
הצלילים האחרונים גוועים, שאריות של בסים מהדדים לנו באוזניים, הקהל ממאן ללכת, חלקם בטח כבר ינועו למסיבה אחרת, האורות נדלקים והפלייליסט הקלאסי חוזר לנגן ברקע כמו אומר, "מתי, מתי הפעם הבאה?"
קטעי וידאו מהמופע
