יהודה פוליקר חוגג 30 שנות קיום ליצירת המופת, האלבום האלמותי "אפר ואבק" ומקיים את המופע האחרון בסבב, ליל חמישי, 28.03.2019 בהיכל התרבות של תל אביב. רשמים ווידאו – טלי ספיר, תמונות – שלומי פינטו.
המופע נפתח בחושך מוחלט, כשרק רעש רכבות גודש את האולם והבזקי אור קצרים. לא משנה מה מוצאך ומעין באת, לא ניתן להישאר שווה נפש לסאונד המצמרר הזה. השיר שפותח את המופע הוא שיר הנושא מהאלבום "אפר ואבק" שכולו דאגה, לבת, לאם, לאחות או אהובה שנלקחת אל הלא נודע האיום. השיר שלאחריו "חלון לים התיכון" מסמל את ההפך הגמור. את התקווה וההתחדשות, והאופטימיות עם חלון ביפו לים התיכון.
המופע כולו משובץ בווידאו ארט לא פחות ממרהיב ועדויות של הוריו. כך נפתח השיר "התחנה טרבלינקה" עם עדות אמו של יעקב גלעד שותפו ליצירת האלבום שמספרת על בנין דירות שכולו נפרץ וכל דיריו נלקחו. גם אלו שנשארו ישובים כמו צללים, כמו עכברים בחורים ו"מחכים" לרגע המבעית בו הדלת תיפתח והם יילקחו לתחנה טרבלינקה. התחנה שאין בה אפילו קופה ובעבור מיליון לא תקבל כרטיס חזור. את השיר מלווה ווידאו של שדה סלעים ניצבים ועדותה של האם "לא הבנתי מה מקום, הבנתי שזה סוף" היא אמרה וצמרמורת עברה בגבי.
פוליקר לא מדבר כלל בין השירים. למעט בפעם אחת, ובפעם הזו הוא מספר על עצמו כילד בן 5 שמתעורר באמצע הלילה ומוצא את אביו יושב במטבח, מכה על ברכיו ובוכה. הוא מחבק את אביו אבל בשביל אבא, לא קיים כרגע שום דבר, אפילו לא בנו, רק האבל הכבד על אלו שאינם עוד. הוא מחבק אותו ובוכה יחד איתו ואני, בוכה איתם.
וכמו חיינו, במעבר חד, חלקו השני של המופע, הופך למסיבה. תחילה מסיבה יוונית ולאחריה להיטי הרוק של פוליקר, כי אין ברירה אחרת אלא להתמודד עם הטראומה ע"י שמחה, זורבה וקצת ערק. ב"זינגואלה" ו"השיירה" הקהל קם לרקוד ביציעים. ב"רדיו רמאללה" הקהל מצטרף בשירה ו"בכפיים" הקהל התמסר בכפיו.
פוליקר עדיין מבריק בגיטרה ובבוזוקי. בשירתו מורגשות השנים, אך נוצק בה רגש רב, מעין אינטליגנציה רגשית שנרכשה עם ניסיון חייו. למרות שהוא סטטי על הבמה, עומד עם הגיטרה או יושב עם הבוזוקי, הוא סוחף את הקהל. המסיבה מסתיימת עם 4 קלאסיקות "פנים אל מול פנים" בגרסה קלילה ומקסימה, "חופשי" ,ב"התחלה" הוקרנה עדות של הוריו שמעידים שההתחלה החדשה שלהם היא דור ההמשך והילדים. והשיר שסוגר את המופע, אחרי עדות של האמא, אמו של גלעד, שמשאלת ליבה היא לגדל ילד טוב נטול רוע כמו שחוותה, "כשתגדל".
טרם המופע, תהיתי איך אפשר לחדש במופע של תקליט שקיים כבר 30 שנה. אבל גם היום, 30 שנה אחרי וקילומטראז' של מאות, אם לא אלפי טקסי יום השואה, לא נס ליחו. השילוב של העצב, התקווה, האבל ובכי הבוזוקי, יצרו יחד קסם ונחרטו עמוק בנרטיב. זה עדיין מרגש ונוגע. המוזיקה מצוינת, הווידאו מושקע, על הבמה 14 נגנים ומבנה המופע שם דגש על הסיפור האדיר שעומד מאחורי האלבום וחייו של פוליקר, עם התחלה, אמצע, סוף וסגירת מעגל. אני חושבת שגם הסטטוס האחר בחיים, הבוגר יותר, מקנה הבנה אחרת, עמוקה יותר לאלבום המורכב הזה שכולו פוסט טראומה. אין מחיר לחופש!
לחצו לצפייה בגלריית התמונות המלאה שצילם שלומי פינטו
וידאו על ידי טלי ספיר
