התזמורת האנדלוסית אשדוד פותחת את השבוע בקונצרט מחווה למוזיקה האלג'יראית – "אלג'יר אלג'יר" במוזיאון תל אביב לאמנות ומארחת את הסולנים בנימין בוזגלו מישראל, דיאז קטבאבי מאלג'יר, וג'וזט כליפה מפריז. טלי ספיר ושי שיר הגיעו למוזיאון וחזרו עם הרשמים המראות והקולות.
התזמורת האנדלוסית אשדוד, בניצוחו של רפי ביטון, חוגגת 25 שנות פעילות ודווקא עכשיו, על רקע המהומות באלג'יריה, במופע שכולו מוזיקה לארמונות , על טהרת המוזיקה האלג'יראית, בחגיגה של קולות וצלילים, כלי נגינה, נגנים, זמרים ושירים שנראו ונשמעו לראשונה בארץ.
כשאומרים "תזמורת אנדלוסית" אני מדמיינת לעצמי חבורת נגנים בגיל השלישי, לבושים בבגדים זהובים וקטיפות. אבל כשהאנדלוסית של אשדוד עולה לבמה, מתקבלת חבורה צעירה למדי, לבושה בשחור אלגנטי ומנגנת בכל כלי נגינה שתעלו על דעתכם. הם מתחילים לנגן קטע שנקרא "תושיא בשראף דיל" ואזני מתמלאות עונג. הכל מרהיב על הבמה הזו. העוצמה של כמויות כלי הנגינה (כינורות, פסנתר, דרבוקה, כלי הקשה, חלילים, חצוצרה, קונטרה בס, קרן יער, אקורדיאון, בנג'ו, קוויטרה ועוד ועוד..), המגוון של הצלילים שהאוזן שומעת, ההרמוניה ואפילו הוידאו ארט בססגוניות והדגמאות הערבית משמחות את ליבי.
המופע נחלק לשני חלקים. הראשון מוזיקה אנדלוסית קלאסית אלג'יראית. בחלקה הקדמי של הבמה, יושב דיאז קטבאבי, בן לאב מאלג'יריה ואם מסוריה. קטבאבי מנגן על כלי הנגינה הציורי הקוויטרה שזה מעין בייבי עוד עשוי מעורקים מיובשים של בהמה ונוצה של נשר המשמשת כמפרט. גם הפריטה יוצאת דופן, שכן, פורטים מלמטה למעלה. קטבאבי, שנראה כמו ג'ורדי האלג'יראי, יושב על כסא רגל על רגל וכאילו באגביות פורט עם הנוצה על כלי הנגינה שלו, כדרך אגב, משל ממתין לאוטובוס או לחבר שיגיע לאסוף אותו וכך, מבצע סולו קוויטרה מרהיב ובהחלט יוצא דופן. לאחריו, עולה ג'וזט קאליפה, זמרת יהודיה מפאריז. לו הייתי עוצמת את עיני, הייתי מדמיינת נערה ארוכת צמה, אבל בפועל היא נראית כמו רבקה זוהר שלנו, פחות או יותר באותו גיל וכמוה, שרה בקול פעמונים חד פעמי. זהו ביקורה הראשון בארץ והיא נראתה נרגשת מאוד מהמעמד. היא מבצעת 3 שירים ויורדת מהבמה. את מקומה תופס קטבאבי שבאותה אגביות בה ניגן על הקוויטרה, כך הוא גם שר וקולו נעים ועדין, סלסוליו המדוייקים מעטרים את העושר ההרמוני שיוצרת התזמורת, ככה, כדרך אגב, בלי לאמץ אף שריר בפניו.
ואז עולה הפייטן בנימין בוזגלו עם קול עדין כשל נער. הוא שר ומסלסל כאילו אין גבול לקיבולת האוויר בראותיו. כשהוא מתחיל לשיר, אני מבינה שאנחנו מסקרים הופעות בשביל אירועים כאלה. ולמרות שאיני מבינה את השפה ולא מדובר בצלילים ששמעתי בבית הורי, הכל כל כך נעים לאזני, כל כך הרמוני ועשיר והאזן אינה שובעת מהצלילים.
חלקו השני של המופע מוקדש למוזיקה המודרנית האלג'יראית. התזמורת מבצעת, יחד עם ג'וזט שיר בעברית "יגדל אלוהים חי" והקהל מצטרף בשירה. עוד היא מבצעת את "יא אומי" שיר אהבה לאמא שנע על קשת של מקצבים, הבית שקט, רגוע ונוגע, הפזמון הוא חפלה אנדלוסית ולבסוף מצטרפים כלי הנשיפה והחצוצרה ומרימים את הקצב עוד רמה למעלה. אחריה חוזר בוזגלו עם "אנא אל וורקא אנא פיל חוב" מחרוזת שירים של לילי בוניש, זמר אלג'יראי שחי בפאריז ושילב שירים בערבית עם מקצבים של טנגו ולחנים קובאנים. עוד הוסיף בוזגלו, שהערב הזה מיוחד ברמה נוספת. הוא מספר שכל פעם שקובעים הופעה עם אומן- זמר, נגן או יוצר אלג'יראי, תמיד יומיים לפני ההופעה קורה אירוע מסתורי המונע מבעד אותו אומן להגיע. הפעם, לראשונה, אנו מתכבדים בנוכחותו של דיאז קטבאבי, שהוא האומן האלג'יראי הראשון שמגיע לארץ.
אסיים ואומר, שהמופע הזה הוא חגיגה לאוזניים. שווה לעקב אחר הופעות נוספות ולהטביע את האזניים בעונג במוזיקלי הזה שנקרא מוזיקה אנדלוסית, הרי זה לא במקרה שהמוזיקה הזו לא השתנתה כבר 1000 שנה.
קטעי וידאו מהמופע
