פסטיבל Shuflle בהאנגר 11 בנמל תל אביב, מיקס אנד מאץ׳ קטלני בין טובי המוחות המוזיקליים של סצנת האינדי המקומית בערב חד פעמי בהחלט. כתבנו תומר גילת הגיע בליל חורף לאירוע כדי לחוות, לתעד ולהביא את הרשמים, המראות והקולות.
עיצומו של החורף, ימי הפסטיבלים הגדולים נשארים בזיכרון קייצי רחוק, לחשוב על שינה בתוך אוהל שכל מה שרוצים זה לא להיפרד מהפוך? אבל מה לעשות שהצורך בפסטיבלים לא מתחשב במזג האוויר? יוצרים פסטיבל חורפי, בלי כיפת שמיים, בלי אוהל אבל עם הרבה מוזיקה ורצוי גם שטח גדול כי בכל זאת פסטיבל זה לא עוד אירוע במועדון הופעות.
אייל מרקו ביחד עם זאפה רקמו לנו אירוע חורפי מיוחד, פסטיבל "שאפל", פסטיבל המאחד אומנים מכל קצוות האינדי הישראלי וכדי שיהיה יותר מעניין כל הופעה מורכבת משני אומנים החוברים יחדיו או מתארחים על בימת השני, מיקס כזה מוזיקלי תמיד מעניין, רגעים חד פעמיים ולא רק אחד כזה, חמש הופעות שונות בזו אחר זה, אמרנו פסטיבל, לא?
את הערב בהאנגר 11 פתח עטר מיינר, בתחילה בעמדת ה-DJ, הוא הופקד על המוזיקה בין הופעה להופעה תוך כדי שהוא משלב גם הופעות שלו עם שירים מאלבום הבכורה החדש, למי שלא מכיר מיינר שעובד בין היתר עם גלעד כהנא, עדי אולמנסקי וריף כהן חגג את הוצאת אלבומו הראשון לפני מספר שבועות בהופעת סולד אאוט משוגעת בבארבי, הלהיטים "כל המדינה גנבים" "סאבלט בצ'לנוב" "פרפר" ואחרים כבר הפכו להיות המנונים בקרב דור העשרים-שלושים שעדיין מחפשים משמעות.
רבע לעשר, הקהל כבר מתקרב לבמה, מיינר מפנה אותה לטובת ההרכב הראשון – המסך הלבן, בני הדודים גבריאל וג'ילברט ברויד, סתיו בן שחר, נמרוד גולדפרב ונועה איילי הם אולי ההרכב המפורגן ביותר בסצנת האינדי הישראלית ובצדק, שילוב של פאנק מחאתי, אלקטרו-טכנו, רוק והרבה אווירה ואולי הכי חשוב – היכולת לייצר המנונים ועוד בעברית. בהופעה היום הם מארחים (ולא בפעם הראשונה) את אסף אמדורסקי, שילוב שלכאורה נשמע מוזר, עולמות של מרכז ושוליים ביחד, אבל אמדורסקי תמיד נע בעצמו בין עולמות אלו, כאשר כל אלבומיו מכילים זה לצד זה שירי פופ ולהיטים לצד ניסיונות מוזיקליים עם טאצ' אלטרנטיבי מובהק, השיר "ירושלים" של המסך הלבן שבוצע במשותף שאמדורסקי על הקלידים היה פשוט מהפנט, אחריו גבריאל ברויד לקח את עמדת הסולו לביצוע של "יקירתי", הקלסיקה של אסף, הכל כך מיינסטרימית מצד אחד אחד אבל כזה שאז לפני עשרים שנה היה בשבילנו מייצג דור שוליים, שיר שאפשר לאהוב מבלי להגיד שאתה אוהב שירי אהבה.
התכנית האמנותית המשיכה עם שי צברי, אם המסך הלבן מייצגת את סצנת הרוק-פאנק באינדי הישראלי, שי צברי משתייך לז'אנר מוזיקת העולם השורשית הישראלית וספציפית לתימנית, כמוהו לירן עמרם, A-wa, יימן בלוז ורבים אחרים, רביד כחלני הסולן הכריזמתי של יימן בלוז היה האורח של צברי הערב וזה בהחלט שילוב מנצח, צברי מצד אחד עם היכולות הווקליות המרשימות ולצידו כחלני התזזיתי עם הגרוב בשירה. ערך מוסף לכל אחד מהצדדים.
ההופעה השלישית בערב זה שמורה להרכב הפרוגרסיב רוק אינסטרומנטלי – Tiny Fingers , את הבמה הם חלקו עם הזמר-יוצר שי בן צור אשר ידוע ברחבי העולם בז'אנר השירה הקאוואלית, סגנון שירה-תפילה הודי, השילוב של בן צור עם Tiny Fingers נתן להם עוד כלי נגינה נוסף, הכניס עומק ומימד נוסף ליצירות הפסיכדליות שלהם, צלילים שספק אם נשמע שוב בקרוב.
כבר אחרי חצות, אבל ההופעות עוד ממשיכות, הקהל קצת התעייף לו וחלקו נטש את המתחם בכל זאת רובם לא ילדים, לחלקם בטוח כבר יש ילדים משלהם ויש גם עבודה, יום רביעי, כמעט הסופ"ש אבל לא, הפסקות סיגריה בחוץ לאלו שנשארו ליום הבא ולהופעה הרביעית והמסקרנת של הערב – הילה רוח ושלומי שבן.
הילה רוח הקול הנשי והבועט של סצנת האינדי בארץ, זאת שחרשה בשנים האחרונות את כל הבמות, קטנות וגדולות, צברה לעצמה שם והרבה כבוד, המוזיקה שלה מלאת מודעות עצמית, חצופה ובדרך כלל גם עם הרבה גיטרות זועמות, בהופעה זו אירחה את שלומי שבן, נכון יש את "תרגיל בהתעוררות" המאוד דרמתי ורחוק מעולמה של רוח אבל שבן הספיק לאורך הקריירה להוציא לא מעט שירי סיפור פולחניים עם מילים שערוריות, אחד מהם – "דניאלה", שיר נשכח מאלבומו השני של שבן היה השיא של הערב, האנרגיה של הילה רוח וההרכב המצוין שלה הוציאה משלומי שבן צדדים נשכחים וגם השירים שבאו אחריו שמרו את שבן על אותה אנרגיה משוחררת.
מופע הסיום של הפסטיבל שמור לקותימן אורקסטרה, הרכב האול-סטארס של קותימן עם כמה מהמוזיקאים המוכשרים בארץ, קותימן שמופיע ביחד איתם וגם לחוד ברחבי העולם, משלב מוזיקה אלקטרונית, עם ג'אז, פאנק ומוזיקת עולם. אליהם אמש הצטרפה אקו מורגנשטרן (Echo & Tito), זמרת ההיפ הופ גרוב שהוציאה ממש עכשיו אלבום בכורה ראשון בעברית, אבל בחיבורה עם קותימן וחבריו היא המשיכה את הקו המייצג של ההרכב ותרמה יכולות ווקליות מתובלות במיסטיות ככלי נגינה נוסף ליצירה המורכבת והעשירה של קותימן, בהחלט סיום מכושף לערב זה שכבר לוקח אותנו הרחק אל הדמיון, אל החלומות ואל הכרית, שנייה… עוד לא סיימנו.
שתיים בלילה, אורות האולם נדלקו, בפארק הירקון בחיים זה לא היה קורה, חמש שעות של הופעות וכבר הגענו ליום חדש, זכינו, זכינו להרפתקת מוזיקה ייחודית גם אם זה אומר שמחר יהיה יותר קשה להיפרד מהפוך.
וידאו
