דאבל שואו עם להקות Slade ו- Sweet במועדון רדינג 3, מבקר הבית אדר אבישר הלך לראות מה נותר מתופעת ה- Glam Rock של הסיקסטיז והסבנטיז. צילום – תומר שיינפלד, וידאו באדיבות mrsuperamyt.
תופעת הנוסטלגיה מכה שוב. כנראה שאין כמו הנייטיבז במידל איסט לברוח ולו לרגע מצרות היום יום, מהתפטרות שר הביטחון, למחוזות הנעימים של סוף שנות ה -60 ותחילת שנות ה -70. ולמרבה הפלא, יש לתופעה הזו קהל, בני 60 פלוס שמתרפקים על מסיבות ימי השישי בגימנסיה הרצליה, במרכז ביכורי העיתים ובאולם הספורט של תיכון אליאנס – ימים שתל אביב הייתה לא יותר מקיבוץ קטנטן ששיווע למעט אבק כוכבים מחו"ל. ימים שבהם הופעה של "SHOCKING BLUE" ההולנדית בפארק הירקון נחשבה לאירוע היסטורי שקיבל סיקור בראש מהדורות החדשות. ימים שבהם חכינו לבעל דוכן העיתונים הקטנטן שבפתחת פסאג' הוד בשעות הערב עת הביא ערמות של מגזינים ועיתוני רוק מחו"ל בניהם, הרולינג סטון האמריקני, ניו מיוזיקל אקספר והמלודי מייקר הבריטי וירחון POP הגרמני שכלל פוסטרים מרהיבים של להקות העל עליהם רק יכולנו לחלום.
מגיע הרבה כבוד למפיקים שיודעים לאבחן את הצמא הזה בקרב האוכלוסיה היותר מבוגרת שאינה בדיוק מתחברת להופעות של ריאנה, ג'יי זי וטיילור סוויפט. אסור להקל ראש – יש בהבאת דינוזאורים הרבה סיכון וכבר נוכחתי ב"נפילות" כואבות בהופעות של ענקים כ"זומביס" או "נקטאר", (שהתקיימו אגב גם ברידינג 3) אליהם הגיעו עשרות בודדות של צופים.
הבעיה היחידה של התופעה הזו מתעוררת כשבמציאות אין כמעט קשר בין ה"שם" המיתולוגי של הלהקה עם מי שנמנה על חבריה כיום. כשהבאסיסט שנמנה על ההרכב המקורי חובר עם עוד שלושה מוסיקאים (מוכשרים ככל שיהיו) ליצירת ELO II , או קלידן אולפן שחובר עם חברים צעירים ליצירת THE DIRE STRAITS EXPIRIENCE – כאן כבר מדובר בהטעיה.
בואו נהיה כנים לרגע, אם מדובר בזמר "מההרכב המקורי" שהתרגלנו במשך שנים לקולו ולאישיותו, המצב הוא די נסבל. לפני כחודש נכחתי בקונצרט של פרוקול הארום המיתולוגית בלונדון עם הסולן גארי ברוקר, וכלל לא הפריע לי שכל שאר חברי הלהקה הם מוסיקאים שלא היו חברי ההרכב המקורי. כך גם היה בהופעה המדהימה של חברי להקת YES וג'ון אנדרסון בהיכל הספורט בתל אביב – לאיש לא הפריע שהיה מדובר במתופף ובנגן באס (שניהם וירטואזים) שלא היו אפילו ליד ההרכב המקורי.
אבל, (וזה אבל גדול) כשמאמצים זמר חדש, שמנסה בכל כוחות לחקות את הסולן "המקורי" כאן מתחילה בעיה גדולה – הלהקה בעצם נהפכת "ללהקה חקיינית" TRIBUTE BAND. שזה נחמד אבל זה לא באמת "זה".
מעטים הם ההרכבים שצלחו את המהמורה הזו – להקת FORIEGNER, (ממנה רק נותר הגיטריסט המקורי ומייסד הלהקה), להקת QUEEN או אפילו SPOCKS BEARD שצלחה יפה את עזיבת הסולן ניל מורס.
להקות SWEET ו –SLADE היו שתי להקות שהשתייכו לזרם מפואר ברוק של שנות ה- 70 זרם מפואר, כמעט תנועה שהביאה מסרים תיאטראליים, טשטוש בין מגדרי, ואקסצנטריות אקסביסיוניסטית שנועדה בעיקר לזעזע ולנער את החוקיות השמרנית של החברה המערבית.
לז'אנר הזה השתייכו בדור המייסדים בין השאר דייויד בואי, אליס קופר וטי-רקס. תנועה שהלכה והתרחבה לקראת אמצע שנות ה – 70 עם להקות כ KISS, מוטלי קרו ו – Def Leppard. הקו הכללי היה שיער ארוך, תלבושות מבריקות, רוק מקפיץ ואנרגטי, בלדה אחת שוברת לבבות והרבה להיטי אולמות ריקודים.
פתאום זה היה לגיטימי לגברים להתאפר, למרוח רימל, ללכת בעקבי פלטפורמה ולפזר אי בהירות לגבי תשוקותיהם המיניות. (שווה לקרוא את זכרונותיו של דייויד בואי כשהוא מתאר כיצד הגיב הבאסיסט, טרוור בולדר, איש גדל גוף שבא משכונה קשת יום, כשהוא נדרש ללבוש טייטס ולהתאפר….).
עולם הגלאם השפיע גם על עולם האופנה והתרבות וסחף איליו אומנים שלא נמנו, בהכרח, כחברי הג'אנר הזה, אומנים כמיק ג'אגר, בריאן אינו, בריאן פרי ואפילו פיטר גבריאל.
אך אליה וקוץ בה – תקופת הגלאם, הסתיימה, ואפילו בואי האגדי, בערוב ימיו התמסד והתברגן והופיע בחליפה… שכן קצת מביך (ואת זה חשתי אתמול) לצפות במוסיקאי בן 70, חובש פאה בלונדינית ארוכה, ולובש חולצת נצנצים מבריקה כאילו היה נערת גוגו משנות ה -60…. זה מזכיר יותר אפיזודה מתוך סרט פארודיה על הרוק כדוגמת SPINAL TAP . (במיוחד כשחברי להקת SLADE זכו "בכבוד" של לככב בסדרת הטלוויזיה ב BBC ההומוריסטית של ריבס ומורטימר –
להקת SWEET שפתחה את הערב (שממנה נותר רק הגיטריסט) הפגינה יכולת נגינה לא רעה, והצליחה להלהיב את הקהל המעריצים (שחלקם ידע בעל פה כל מילה ממילות השירים). אם כי ברוב הזמן הם נשמעו כחיקוי די מינורי לסטאטוס קוו וגם ביצוע הקטע המיתולגי FANFARE של אמרסון לייק ופאלמר היה קצת גרוטסקי.
כאמור, הפאות הארוכות והלבוש המגוחך היו מיותרים לחלוטין ולא הוסיפו הרבה למאמץ של הרביעייה להשמע אקטואליים. (לזכותם יאמר שלפחות ההרמוניות הקוליות של חברי הלהקה נשמעו מדויקות במרבית הזמן).
לגבי SLADE, מהם נותרו רק שנים מהרכב המקורי – דייב היל ודון פאוול, המצב הפך כמעט לבלתי נסבל ! בואו נודה על האמת: SLADE ללא הסולן נודי הולדן, זה כמו האבנים המתגלגלות ללא מיק ג'אגר. ולא משנה איזה זמר תביא, זה פשוט לא יהיה זה (במיוחד כשהתחליף להולדן היה גיטריסט וזמר שלא היה עובר אודישן במתנ"ס מקומי). וכשגם ההרמוניות הקוליות היו זיוף ארוך ומתמשך זה היה השלב שבו נפרדנו כידידים.
אבל… כדאי להדגיש – היה בהחלט מרגש לראות קהל שהגיע להופעות, נהנה, רקד, שר כל מילה, העניק לחברי הלהקות אווירה ביתית וחמה, וככל הנראה, נהנה מכל רגע.
ומילה חמה להפקה על ארגון מתוקתק להפליא, סאונד טוב, ואומץ לב בהבאת הנוסטלגיה ללבותינו.
וידאו יוטיוב מהמופע הכפול באדיבות mrsuperamyt
