הזמר שלומי סרנגה יוצא לסבב הופעות חדש בטייטל – "בעקבות האגדה סטליוס קזנג'ידיס" כשהוא שוזר את סיפור חייו המרתק של גדול זמרי יוון במלל ושירה. מוצאי שבת, 01.09.2018, שי שיר וטלי ספיר מגיעים לאולם ע"ש רקנאטי במוזיאון תל אביב כדי לטעום ולהביא את הצלילים והחוויה, תמונות באדיבות שלומי פינטו, יאסו!
בגיל 22, הגשים שלומי סרנגה חלום ופגש את סטליוס קזנג'ידיס, אגדה בחייו משנות ה-50 ועד למותו בשנת 2001, כשנפטר בביתו. "אני חייב לו את הקריירה המוזיקלית שלי" אמר על הבמה, בזכותו אני עומד פה מולכם ושר, הוא פס הקול של חיי". הוא השמיע לו את תקליטו הראשון ובתגובה, קזנג'ידיס אמר שהוא בעצמו אינו מבדיל בין סרנגה לקולו של עצמו. הוא קרא לו "קופי" שלו והזהיר אותו מפני הקשיים והתלאות הצפויים לו בתור יורשו. מאז, חלם סרנגה לקיים מופע שכל כולו קזנג'ידיס. ובכן, לפעמים חלומות מתגשמים.
אמש, את הבמה של מוזיאון תל אביב קישטו תופים, כלי הקשה, בוזוקי, אקורדיאון, גיטרות, דרבוקה, וסרנגה אחד, לבוש בחליפה שחורה.
המופע נפתח בוידאו של סרנגה מבקר בקברו של קזנג'ידיס ביוון. לאורך כל המופע ובין השירים, הוצג על מסך בעזרת תמונות וקטעי וידאו, סיפור חייו העצוב של קזנג'ידיס.
הוא נולד ב-1931 באתונה. אביו, שהיה חבר המחתרת היוונית, עונה למוות ע"י קיצוניים, עובדה אשר הותירה את המשפחה ללא פרנסה ואילצה את קזנג'ידיס לצאת לעבודה מגיל צעיר. הוא הצטרף לצבא ונפצע. בעקבות פציעתו, נתבשר לו כי לא יוכל להביא ילדים לעולם. לאחר שירותו הצבאי, החל לעבוד במפעל טקסטיל, בלילות, ישן בכיכר סמוכה על מנת לא לבזבז זמן וכסף על נסיעות. שם קיבל את הגיטרה הראשונה שלו. מהר מאוד ברור היה שייעודו הוא המוזיקה. הוא סלל את דרכו אל לב הקהל היווני לאט לאט, ממועדון למועדון. בימי השבוע עובד במפעל ובסופי השבוע מופיע במועדונים. עד שפרץ בשנות ה-50. מילותיו פנו לעם, לעניים ולקשי היום, הוא צמח מתוכם ומשם כוחו. קזנג'ידיס עבר מעיר לעיר, ממועדון למועדון, יצר שיתופי פעולה עם זמרים וזמרות שונים. בדרכו, נלחם בחברת תקליטים יוונית שניצלה אותו, הוא זכה ויצר תקדים בתנאי ההתקשרות של חברות התקליטים ביוון עם היוצרים. הוא הפך למטאור והמועדונים נלחמו על הופעותיו. ההצלחה המסחררת הלחיצה אותו ודווקא אז, הוא מחליט שהוא מפסיק להופיע. את המשך חייו הוא בוחר להעביר בבדידות. הוא עובר לגור בכפר, בבית צנוע למרות יכולותיו הכלכליות, למעשה אינו יוצא מהכפר אלא רק להקלטות אלבומים. הוא ממשיך להקליט, עד מותו וכל אלבום מתעלה על קודמו. ב-2001 חלה בסרטן, הלך ודעך, עד שסיים את חייו בגיל 70. מותו היכה את העם היווני והיה לטרגדיה לאומית.
עכשיו נחזור לסרנגה. הוא שולט בשפה ובמילים. המוזיקה הזו שזורה עמוק בנשמתו, כמו שפת אם. ברקע, תרגום מילות השירים. המילים עצובות, כואבות ובוכות אך המנגינות כה שמחות. למעשה, ככל שהמילים עצובות יותר, כך המנגינות משמחות יותר. סרנגה לא צריך להתאמץ יותר מידי, הוא פשוט עומד על הבמה ושר. בלי גימיקים, בלי תוספות וללא שום מניירות. רק הוא, התזמורת ורוחו של קזנג'ידיס.
הקהל, שברובו בגילאים של הורי, קם מכיסאותיו המכובדים של מוזיאון תל אביב, מוחא ומניף כפיו בתנועות היווניות. התלהבות רבה מורגשת באוויר והאווירה באולם מחשמלת. בתמורה, סרנגה עובר שורה שורה בקהל, לוחץ יד ומצטלם עם כל מי שרק חפץ. נראה שזהו לא רק חלומו של סרנגה, אלא גם צימאונו של הקהל הרב והנלהב שהגיע ושר את כל המילים.
סרנגה, בעזרת תמונות וקטעי הווידאו, מגולל את תולדותיו של קזנג'ידיס (אשר לא פירטתי במלואם, לכו לראות את המופע להשלמת המידע החסר) באופן כרונולוגי ומרגש ומשבץ את שיריו על פי סדרם בסיפור חייו שנרקם מולנו.
