המופע של הרכב האקפלה The Golden Gate Quartet במשכן לאמנויות הבמה – בית האופרה בתל אביב, שלישי, 08.08.2017. נכח, תיעד ומדווח – יובל אראל.
אפתח באמירה אקסיומטית לחלוטין – אין עוררין על כך כי ארבעת הגברים האפרו אמריקאים העומדים בחזיתה של הרביעייה (כי יש גם נגנים…) הם ווקליסטים בסוגת עלית, קולות צלולים, נקיים וטהורים, איש איש במנעדו האישי החל מהטנור, הבריטון והבס, היודעים את תפקידם ברביעייה בדיוק אטומי.
זו גדולתה של הרביעייה, הקיימת בפועל כבר משנת השלושים של המאה שעברה, כמובן שאנשיה אינם אלו שהקימוה אז, עדיין לא פוצח הקוד למניעת הזדקנות והסתלקות טבעית מהעולם, לאורך השנים התחלפו בה חברי ההרכב, אך עד היום נחשבת לאחד מההרכבים הווקאליים המצליחים בכל הזמנים בתחום המוזיקה השחורה, המביאה את השירה שנולדה בפיהם של העבדים האפרו אמריקאים בשדות הכותנה לפני יותר ממאתיים שנים עד דוכני הכנסיות של ימינו, הרביעייה התפרסמה בביצועיה למיטב הלהיטים במגוון סגנונות, החל מגוספל, ספיריטואלז, בלוז ופולק. עיקר הצלחתו של ההרכב הוא תרומתו למעבר של מוזיקת הגוספל, ממוזיקה דתית המנוגנת ומושרת רק בהתכנסויות דתיות, אל מופעים באולמי קונצרטים. פול ברמבלי, בריטון ומנהיג הרביעייה, טנור ראשון, פרנק דייוויס, הטנור הנפלא, חבר ברביעיית הגולדן גייט מ-1996 ועד ימינו, מייק רובינסון, טנור שני, טרי פרנסיס, בס, את רביעיית הגולדן גייט. מלווה על הבמה הטריו הכולל את דניאל פינס – פסנתר, ג'ואל רושה – בס ופסקל ריו על התופים.
במה בעצם גדולתה של הרביעייה?
בשירת האקפלה, הבסיס לשירת הגוספל המתבססת בעיקר על הרפטטיביות של המוסיקה השבטית שאבות אבותיהם של האפרו אמריקאים הביאו עימם מהיבשת השחורה, היא המוסיקה שהיוותה למעשה את האמא של הסגנונות שאנו מכירים כיום החל מריתם ובלוז, בלוז, סול, רוקנ'רול ורוק.
ומה היה לנו אמש בבית האופרה?
בפני אולם מלא וגדוש בקהל הגישו ארבעת הווקליסטים, המלווים בשלישיית נגנים, מופע שנמשך כשעה וחצי אותו פתחו בביצוע של כמה משירי הגוספל הקלאסים כשהם מיטיבים להציג את יכולותיהם להשתלב בקולות לשירה שאיננה דורשת כלי נגינה מעבר למיתרי הקול בגרונותיהם, ג'יזס וחבריו מהכנסיות ככבו ברובם של השירים עד שהמופע נפתח לרוחב עם הצטרפותם של הנגנים וביצוע במה שנקרא מחוות ליוצרים ומבצעים אפרו אמריקאים נוספים מסוגות הפופ דוגמת מייקל ג'קסון נרו יאיר וסטיבי וונדר יבדל"א.
דווקא ביצועי המחווה הללו הם שמבחינתי פגעו ביופיו של המופע באשר לא חסר להרכב לאורך שמונים ויותר שנות קיומו רפרטואר מקורי או לחילופין סטנדרטים מוכרים מהיסוד. הביצוע לשיר בילי ג'ין של גקסון המנוח לקה בחסר באשר לא דופקים עליות לטונים הנכונים מבלי שיש בגרונך את האפשרות לכך ומסווים את החוסר הזה באינטרפטציה שונה, או המקור או לשתוק. גם הקטע של מר וונדר לקה במידת מה בחוסר גרוביות, אך קטנוניות זו שלי בטלה בשישים לנוכח השמחה והעליצות שתקפו ותפסו את הקהל שמילא את האולם כאשר לא פעם ולא פעמיים הזמינוהו המזמרים לקום, לרקוד ולמחא כף, אז אמנם הייתה חסרה לי במקצת יותר מאווירת הכנסייה הדרומית אך מי אני ומה אני לעומת האושר של הקהל.
בקטנה – אמר לי מי שאמר בסופה של ההופעה כי הבחורים הגישו זאת בלואו קי, כן, זו הייתה גם תחושתי, על כך חבל. אבל הי, הנה קטע מתוך חלקו הראשון של המופע.
דיווח יפה. היינו במופע של גולדן גייט כ 20 דקות. בהמשך חשתי שנמצא במופע להקת חתונות