מסיבת הרטרו של פול יאנג

המופע של פול יאנג, היכל התרבות של תל אביב, ראשון, 21.05.2017, נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

קדימון – פעם שלישית שהוא חוזר לתל אביב, פול יאנג, מי שהפציע בשנות השמונים עם להיטי רחבות הריקודים דאז ובעצם גם היום בכל אותן "מסיבות כיתה ד", החל מ- Come Back and Stay דרך – Love of the Common People ועד הסלואו המתקתק – Senza una donna וכמובן איך אפשר בלי – Every Time You Go Away.

גם הפעם, האולם אותו אולם, היכל התרבות של תל אביב, מלא כמעט עד אפס מקום, הקהל לא צעיר, נע בין גילאי החמישים פלוס מינוס, ערב של זיקוק די.אנ.אי, לרענן את שכבות האפידרמיס של הזיכרון. התרפקות על ימי הנעורים והגיל הצעיר, כאשר כל הגברים עוד התגאו בבלוריות והנשים בגזרה יותר מעודנת.

וויקי – המופע הנוכחי של פול יאנג מגיע קצת אחרי יציאת אלבומו החדש – Good Thing, הראשון מזה עשרים שנה, הקריירה המוסיקלית של פול יאנג החלה בגיל צעיר מאוד עת נמשך פול למוזיקה וניגן בגיטרה ובפסנתר. עם סיום לימודיו הוא החל להופיע בהרכבים שונים, בתחילה כנגן בס בלהקת StreetBand  אך הוא הגיע מהר מאוד לקדמת הבמה כווקליסט.

את ההרכב הראשון שליווה אותו הוא הקים כבר בשנת 1979בהיותו כבן 22 ה- Q-Tips והחל לפרוץ לתודעה באנגליה, זה לקח בדיוק שלוש שנים עד שהוחתם בלייבל של Sony שהפיקו את אלבום הבכורה שלו No Parlez בו נמצאו הלהיטים הכי גדולים שלו אי פעם, הראשון Come Back and Stay וכמובן שתי גרסאות המחווה ללהיטים מוכרים אותם ניכס לעצמו וכך הם צרובים בתודעה בכל הזמנים – Wherever I Lay my hat (במקור בביצועו של מרווין גיי) ו – Love of the Common People (במקור בביצועו של היוצר ג'ון הארלי ומאוחר יותר בביצועם של האחיים אברלי, של אלטון ג'ון, ג'ון דנבר, ועוד שורה ארוכה של זמרי עם)

החשיפה הבינלאומית הגיעה וכוכבו דרך כמו שאומרים והגיע לאחד השיאים בשיתוף הפעולה עם אדלמו צוקרו פורנאסיארי המוכר בעולם הרחב בטייטל Zucchero והמשיך בקריירה לא מבוטלת של הופעות. כאמור לפני שנה בדיוק השיק את אלבומו אחרון – Good Thing שהגיע כעשרים שנה אחרי קודמו.

אז מה היה לנו? פול יאנג, בלורית קוצים מאפירה וזקן קטן ומטופח, נראה לא רע בכלל לגילו, מלווה בהרכב נגנים מלוטש ומקצועי הכולל את אניקה אקסמן בקולות רקע וכלי הקשה, כריסטיאן וורבוג בגיטרות חשמליות, מיקל ריסום בגיטרת בס, פיטר דנקר אנדרסון בקלידים וג'ספר מורטנסן על התופים, הגיש לקהל הרב את מיטב להיטיו הידועים וגם כאלו פחות מוכרים לקהל הישראלי, עוד מהימים שהיה חבר בלהקת הסטריטבאנד. המופע שהיה עטוף בתאורה מצוינת כמעט והעפיל לרמות של שחרור פרומונים באוויר, הוא הרבה לשחק אותה בנפנופי דאווינים עם המוט של המיקרופון בנוסח עדות רוד סטיוארט או איאן גילאן מדיפ פרפל, אך משום מה לא שלף פול משרוולו גימיקים מוכרים וחביבים כשימוש בגרם המדרגות שהוצב בקדמת הבמה כדי לערוך סיבוב ליטופים בין השורות, מהסוג של תצלומי הסלפי עם הנשים שהיו פעם נערות, חלק נכבד משיריו הרי אינם מקוריים, אך הביצועים שלו נחקקו ונחרטו בזיכרון הקולקטיבי של נערי ונערות שנות השמונים.

לאוזן מחודדת נשמעו כמה צרימות כאשר לא היה ממש פיין טיונינג בין קולו של פול יאנג לבין ההרכב המוסיקלי, עניין שהוסווה בהצלחה יתרה בזכות זמרת הרקע אניקה שמלאה את החללים הנכונים, אך בנינו, מה הם כמה זיופים קטנטנים לעומת רגעי האושר של הקהל שהיה מנומס כל המופע עד שהספיק לרדת במדרגות האולם ולכבוש את קדמת הבמה בהדרן עם ידיים המושטות לעברו של יאנג השארמנטי ולהניף מאות סמארטפונים כדי לתעד את הרגע בווידאו או בסלפי מותאם. כבר אמרתי שהדי,אנ,אי הוא שם הקוד להצלחה במופעים מהסוג הזה, הגעגועים לימים שהיינו צעירים יותר, הנה, עובדה שגם אני נהניתי…

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידאו