מופע לכבוד השקת אלבום ההקלטות ממופע האיחוד 2015, להקת הצ'רצ'ילים חוזרת לבמה ומבקשת לסכם חמישים שנות פעילות, מבקר הבית, המוסיקאי אדר אבישר מנתח את העניינים, יובל אראל מסתובב כמו טווס (ויש סיבה..) ומטפל בתיעוד. לילות חמישי ושישי 1-2.12.2016 מועדון בארבי.
אז מה קרה? רק לפני שנה התכנסנו במשך שלושה לילות במועדון בארבי מפוצץ בקהל אולד סקול כדי לחגוג עם חברי להקת הצ'רצ'ילים איחוד משמעותי כאשר הזמר והגיטריסט רוב האקסלי הוטס במיוחד לארץ כדי לחבור אליהם, שנה שהייתה מלאה בתהפוכות עברה עלינו (ועלי באופן אישי במיוחד…) והנה אנחנו שוב באותו מעמד, הצ'רצ'ילים מבקשים לחגוג את השקת האלבום הכפול, במהדורת וויניל ומהדורת תקליטורים מבית הלייבל "Black Gold Records", הפקה עצמאית של בית האוזן השלישית, פריט אספנים ראוי ביותר וסוג של אמירה בעולם המוסיקה שרץ קדימה כמעט בלי להעיף מבט לאחור אל הסודות, המייסדים וכו'…
אמש, ליל שישי, קר, גשם, האמת? אין כל כך חשק לצאת מהבית החמים והיבש, אך מה לא עושים כדי לזכות בעוד מנה של רוקנ'רול ישן וטוב, מגיעים למועדון בארבי כדי לחוות את המופע האחרון בסדרת ההשקה, מכאן רשות הדיבור לאדר אבישר.
פרולוג:
על להקת הצ'רצ'ילים נכתבו בשנה האחרונה תילי תילים של כתבות וגם הבמה הזו סיפקה מספיק חומר למלא בו אנציקלופדיה שלמה, ובצדק. בדיוק לפני שנה נפל דבר בישראל כשהלהקה המיתולוגית התאחדה עם אחד מעמודי התווך שלה, רוב האקסלי, והעלתה בבארבי מופע איחוד מרגש שגם תועד לאלבום כפול שאת השקתו ציינו חברי הלהקה אתמול ובסרט וידאו שתיעד בכישרון רב בעל הבית של הבלוג הזה.
ולכן לא אלאה אתכם שוב בפרטים על חשיבותה של הלהקה הזו לרוק הישראלי, על תרומתה לעולם הרוק בכלל ועל כך שאלבומה הראשון נמכר כיום בשווקים בבריטניה בלמעלה מ – 2000 פאונד… (רומנו יש לך אולי עוד כמה עותקים בבוידעם ששכחת מהם ?..).
האמת ? הייתי די בחשש אמש להופעה בבארבי. מופע של "איחוד של איחוד" הוא לא דבר קל להפקה, וגם הידיעה שרוב האקסלי ימשיך ככל הנראה ליהנות מכספי הפנסיה שלו מתעשיית הגלידה אי שם בארצות הברית הגבירה את החשש שאולי הפעם לא יצליחו החברים (והם באמת חברים קרובים) להתעלות לרמות שהנפיק המופע ההוא לפני שנה.
אני מכיר אישית את החברים, דני, הנחשב בעיני לגדול זמרי הרוק הישראלי אי פעם, הקליט תפקיד נהדר באופרת הרוק שלי "מסע איטי", חיים הוא בן בית שמקליט איתי בימים אלה פרויקט משותף ומטורף ויחדיו אנחנו צועדים 30 שנה של עשייה מוסיקלית משותפת וחברות קרובה, טלי רג'ואן המפיקה הבלתי נלאית היא חברה קרובה והאווירה של החשש שלא יבוא קהל ליווה את כולם, והאמת, העיב מאד על מצב רוחי מכיוון שלחבורה הזו מגיע יותר, הרבה יותר.
ליבי נחמץ כל פעם כשאני רואה שדני מתפרנס מלהקת שמחות, להקה מעולה, אבל היאן גילאן המקומי שלנו היה ראוי להיות מוצב על פנתיאון אדיר וכך גם מיקי גבריאלוב, מוסיקאי מושלם שהעבודות שלו עם הזמרות בעוף גוזל היא בעיני אחת מהפנינים המושלמות של הרוק הישראלי. ועל רומנו לא ארחיב כאן את הדיבור. אבל אם למישהו יש בכלל צל של ספק שמדובר בגדול הגיטריסטים שצמחו כאן (ויסלחו לי כל הסינגולדות, הארץ נצים והבודגובים, שכבודם במקומם מונח). אני יכול רק להעיד ממקור ראשון על הדברים המדהימים שאמר עליו, אלווין לי ז"ל, מייסד להקת "עשר שנים אחרי" אחרי הג'אם סשן שבו הופענו במשותף, "חיים הוא לא רק גיטריסט על, הוא מוסיקאי", אמר, "הבעיה כיום שכל נגני הגיטרה חושבים רק על טכניקה ומהירות, חיים מביא נשמה". ואת זה לא אני אמרתי אלא אלווין, פאקניג, לי. אני גם יכול להעיד מה אמרו עליו חברי ואן דר גראאף כשהקלטנו איתם את פרויקט "הלילה יורד על תל אביב" באולפני הרולד של חיים דור שחיי היום בסקנדינביה.
תכלס, הבארבי היה אתמול מפוצץ והמארגנים נאלצו לפתוח גם את האולם הצפוני… איזה קהל… איזו שמחה… איזה פרגון… איזה סאונד… איזו הקלה…. אווווו.
ועוד ספויילר – אמרתי שאני מכיר את רומנו מזה 40 שנה ? אתמול בקטע "Junkies, monkeys & donkeys" הבחור ביצע את הסולו הכי מדהים ששמעתי אותו מבצע מזה שנים…. מדויק, רגיש, קורע את הנשמה ופוגע בכל תו וצליל.
הביקורת
זה היה הערב של חיים רומנו, לא שלאחרים יש במה להתבייש. מיקי הפתיע בנגינת באס מדויקת וחדה כתער וגם השירה המלווה שלו השתלבה באופן מושלם עם זו של דני שושן. זה האחרון התעלה למקומות מדהימים גם בשירים שהושרו במקור על ידי האקסלי. שושן מספיק מנוסה כדי לדעת מלהתחמק מ"מוקשים" של טונים מאד גבוהים כמו ב"JUSTIN & NOVA" שמפאת הגיל כבר לא מתאימים למנעד. אם כי, במרבית הקטעים דני נשמע יותר טוב מאי פעם.
וכמובן המתופף אשר פדי שממלא את מקומו של עמי טרייבטש המתופף המייסד של הלהקה שהלך לעולמו, שהוטס במיוחד מארצות הברית והוכיח שהוא שווה כל דולר בכרטיס הטיסה שלו. אבל, זה היה הערב של רומנו.
אני מכיר את חיים מספיק טוב כדי לדעת מתי הוא בשיאו. הוא לא יודה בזה, כי ככה זה חיים, אבל אתמול הוא הציג את אחת מתצוגות הגיטרה המעולות ביותר שצפיתי בהם בימי חיי. האיש פשוט התעלה למקומות שרק מעטים, כדוגמת דייויד גילמור, ריצ'י בלקמור או אריק קלפטון מגיעים אליהם.
ההסבר לכך פשוט ומאד לא מתוחכם 1) החומרים של הצ'רצ'ילים (וג'ריקו, וג'ריקו ג'ונס), הם החומרים הטבעיים שבהם רומנו פורח. 2) העובדה שרוב האקסלי נשאר בבית וכל המעמסה הוטלה על כתפיו 3) העובדה שמדובר בקונצרט נטול לחצים של הקלטת אלבום, של צפייה לריגושים של "הלהקה התאחדה אחרי 40 שנה" ויתכן גם התחושה שזהו… לא יהיה יותר.
לא רבים יודעים (למרות שציינתי את זה בביקורת שנכתבה לפני שנה במדור הזה) שהאקסלי ניגן על גיטרה לא מכוונת בכמעט טון, שמיקי גבריאלוב היה עסוק כמעט כל הערב להעיר בעדינות להאקסלי שרומנו כמעט נהפך לחרש בנוסח בטהובן כששמע את הגיטרה המזייפת של האקסלי…. רוקנ'רול בסגנון ספיינל טאפ.
כמעט כמו במשחקי הכדורסל של מכבי תל אביב, כשהכוכב הראשי יושב על הספסל פתאום כל הכישרון הקבוצתי יוצא. והחברים אתמול פשוט פרחו.
הפרנסה אילצה את רומנו לנגן כמעט עם כל אומן בארץ, כל סגנון, כל סאונד. אין מוסיקאי בארץ ואפילו בעולם שמשתווה לרומנו במגוון הסגנונות שבהם הבחור ניגן – ממזרחי ויווני ועד להאבי מטאל. אבל במקור, רומנו הוא גיטריסט רוק. הוא אדם שיצר את הרוק הקלאסי בישראל. כולם זוקפים את הקרדיט לאריק איינשטיין. אבל במציאות לחיים רומנו ולגיטרה שלו הייתה השפעה על המוסיקה הישראלית לא פחות מאשר שירתו של איינשטיין.
רומנו גם חי בבריטניה בתקופה שהמהפכה המוסיקלית התרחשה שם בראשית שנות ה -70. לא לחינם הוא נבחר לנגן עם חברי להקת האוורג' וויט באנד. פתח עם ג'ריקו כלהקת חימום ללהקות עילית כדוגמת סגול כהה. כל אלה הפכו אותו להיות נגן רוק מעולה שבמעולים.
נכון בדרך הוא גם גילה את שורשיו היווניים ונגינת הבוזוקי שלו הנה לא פחות וירטואוזית ומרגשת מנגינת הגיטרה שלו. אבל תן לרומנו רוקנ'רול והוא פורח. ואת זה, כאמור הוא עשה אתמול ובגדול. נגינה מדויקת, מתפרעת, מתפרצת ולראשונה לאחר המון שנים רומנו הביא אתו פדאל וואווא כמו בימים הטובים. וכרגיל הכל בשקט בצנעה.
רומנו משוחרר מהמחלות האלה של "הילדים", הוא משוחרר מה"שופוני" מ"ומה תראה כמה אני מהיר… וואו אני מנגן עם השיניים…." הוא נקי מדימוים הוא לא "הג'ימי הנדריקס הישראלי", גם לא "הגארי מור הישראלי". הוא פשוט רומנו והקהל אמש ידע להעריך ולפרגן ולאהוב את ה"איש עם הבנג'ו"
לשיא הגיעו הדברים כשלבמה הוזמן ריי דורסט איש להקת מונגו ג'רי שביצע עם הלהקה את השיר שכתב לה איש שם בשנות השבעים "TIME IS NOW" דורסט כל כך נהנה מעצמו (הוא נראה בדיוק כפי שנראה בשנות השבעים) שהוא ממש סרב לרדת מהבמה והביצוע שלו ללהיט היחיד של להקת מונגו ג'רי IN THE SUMMERTIME התמשך והתמשך לחגיגת רוקנרול שכללה מעברים לרגאיי ולרוקנ'רול סטייל שנות השישים. באותם רגעים רומנו השכיל לקחת צעד אחורה ולהשאיר את ההצגה לדורסט ולדני שושן שהלהיבו והלהיטו את הקהל. דורסט אינו גיטריסט מבריק ורומנו ידע פשוט לפרגן ולא לנסות להאפיל על האורח.
ככלל, החומרים של הצ'רצ'ילים נשמעים כיום יותר אקטואליים מאי פעם. מצביעים על הריק הנוראי שיש כיום ברפרטואר של הרוק העולמי בכלל והישראלי בפרט. בכל המרחב הזה נותרו רק להקות בודדות כרוקפור המעולים (שאני רואה בהם גלגול מוצלח מאד של הצ'רצ'ילים) ונקמת הטרקטור.
לרגע אחד לא עמד בחלל האוויר בבארבי המושג "נוסטלגיה". ההתענגות הצרופה מ"אחינועם לא יודעת" נובע בראש וראשונה מהביצוע המושלם ולא מאיזה חלום רטוב משנות השבעים.
""JUSTIN & NOVA, היצירה בה' הידיעה זכה אתמול לביצוע מושלם בעיקר בגלל שהאקסלי לא היה שם כדי לזייף. מדובר ביצירה אפית עם עיבוד לתזמורת סימפונית שנוגנה בכישרון מרתק על ידי אייל קליין הקלידן. אבל לשיא האמיתי טיפסו החברים בביצוע הקטעים "No School today" ו"Junkies, monkeys & donkeys" המציינים את התקופה "הכבדה" שבה ג'ריקו השפיעו יותר מכל מהגל של "השבת השחורה" ו"סגול כהה". ההרמוניות הקוליות, הקצבים המשתנים והיכולות של חיים רומנו לשנות צליל בהתאם לסולו הפכו את הביצוע אתמול לחגיגה של ממש ולאירוע רוקנ'רול מהחשובים שאי פעם נראו כאן.
המתופף אשר פדי הוכיח עד כמה שאנחנו כאן בארץ הפסדנו אותו לאמריקנים. כשאשר מנגן אתה יכול בטעות לחשוב שמדובר לפחות ביאן פייס מסגול כהה. יש לו טכניקה מבריקה אבל יציבות מטורפת והוא משתלב בווירטואוזיות הכללית כאילו שהיה שם מקידמא דנן.
מסתבר שהרוק עושה טוב גם למיקי גבריאלוב (שמתם לב שהבסיסטים הם תמיד המופנמים והשקטים, על גבול הרצף האוטיסטי – רוג'ר גלובר מסגול כהה, ניק פוטר מואן דר גראאף, ג'ון דיקון מקווין ג'והן פול ג'ונס מלד זפלין ?) שנים של שירי ארץ ישראל החביאו נגן באס אנרגטי ומדויק שיודע היטב לתמוך בלהקה ולמנוע איבוד שליטה אפשרי.
אני לא יודע איך בגילו התקדם חיים זוכר את כל הסולואים הנפלאים של הרפרטואר המדהים של הלהקות הללו – רפרטואר שנע מתקופת הפסיכודליה של שנות השישים, הרוק הכבד של ראשית שנות השבעים והפרוג אותו הביאו לעולם ג'נסיס ופינק פלויד. אבל אמש הוא והחברים הביאו משהו אחר, משובח.
וכאמור גם השירים הנאיבים של ראשית הדרך משנות השישים נשמעו פתאום מתוחכמים ועשירים. ואם מישהו חשב לרגע שדני שושן "שבע" הגיע הרצף הזה של ההדרן LIVING LOVIN, WHOLL LOTTA LOVE ו – SHES A WOMAN , שהוכיחו שיש לו וללהקה את האנרגיות של להקה בתחילת הדרך עם רעב אדיר בעיניים וקול השמור רק לרוברט פלאנט.
פינאלה:
לא אחזתי לרגע אתמול במצלמת וידאו… רציתי לחוש את החוויה בלי הפרעה…הצ'רצ'ילים הוכיחו שהם הם הדבר האמתי והופעת הרוק היחידה כיום בעיר.
זה המקום לציין את הסאונד האדיר בבארבי, סאונד שלא החריש את האוזניים אבל היה חזק דיו כדי ללתת מכות בביצים ובתחתית הבטן, את ההפקה המושלמת של טלי רג'ואן ואת הקהל המדהים, קשישים לצד נכדיהם, דתיים עם כיפות שחורות (בליל חמישי) לצד יאפיים צפונבונים.
בקהל פגשתי גם את הבן של עו"ד שאול גרוסברג, כן אותו שאול שהפיק את "חלום קוסמי" שלי בשנות השבעים. זה אומר משהו על ההרכב של הקהל שטעם מהטעימות האחרונות של הצ'רצ'ילים. בסיום ההופעה השתרך תור ענק של מעריצים צעירים, בני עשרים שביקשו חתימות על התקליטים של הלהקה. הרגשתי גאווה בשביל החברים הוותיקים שלי. "עוד מעט גם יזרקו על רומנו ושושן חוטינים", חשבתי לעצמי בקול… נו טוב זה לא קרה להוציא מעריצה (לא צעירה מדי) שזינקה על הבמה (כמו בימי הזוהר של הרוקנ'רול רק שכאן לא היו שומרי ראש) וביקשה להצטלם בסלפי עם שושן שהיה נבוך….
חפירה סופית מטעם הבלוג: סוף פסוק, או שלא, לא גונז את הלהקה עדיין, יש עוד חלומות שכוללים כמה שורות של כלי מיתר וקשת שצריך להגשים, שם בהיכל ע"ש הוברמן, אינשאללה! וכן הייתי עם חזה מנופח לא בגלל סיליקון, כי התצלומים המקשטים את עטיפת האלבום הכפול החדש והחוברת הנלווית, אני צילמתי. הכי תודה לטלי רג'ואן, האשה שעמדה מאחורי האיחוד אשתקד והובילה אותו להפקת האלבום, הבארבי היה מ-פ-ו-צ-ץ! רספקט!
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע האחרון
וידאו
תגובה אחת