מופע כפול ברדינג 3, פותחים עם ההרכב של פול גילברט מהלהקות Mr. BIG ו- Racer X במופע להקה מלא עם תומאס לאנג בתופים ופט גריפין בבס, והטריו של סטו האם עם גרג האו בגיטרה וזולטן קסרס בתופים, חמישי, 10.11.2016. את המשימה לסיקורה של ההופעה נטל על עצמו לא פחות מאשר מבקר הבית, הכתב והמוסיקאי אדר אבישר.
אני לא יודע אם זה גילי המתקדם, העובדה שכבר ראיתי ושמעתי כמעט הכל או שפשוט בתקופה האחרונה אני מבלה ימים שלמים עם חיים רומנו באולפן הביתי שלי. אבל יש משהו מעצבן בגיטריסטים שנכנסים לסולו וירטואוזי של 25 דקות, עם מעברי קצב מתחלפים, ללא מלודיה בסיסית וכשל של ארבע תיבות שאינן מתקשרות לתיבות שלפניהן.
אל תבינו אותי לא נכון – ההופעות של שני ההרכבים, זו של שלישית סטו האם וזו של פול גילברט היו מושלמות. ובמיוחד מפגש הענקים שנערך בסופו של הערב בין גילברט להאו, מפגש שיכל להוות בית ספר לגיטרה ולהיכנס לפנתיאון של הרגעים המצמררים של הרוק. אבל, וכאן האבל הגדול, הווירטואוזיות של שני ההרכבים (האחד בתחום הפיוז'ן והג'אז רוק, והשני בסגנון ההאבי מטאל) כל כך עילאית שהדברים באים על חשבון הרגש, הריגוש והנשמה.
הפירסום המקדים היה מבטיח: שלישייתו של הבאסיסט הפנומנלי, סטו האם, שבו חברים אליל הגיטרה גרג האו (אין קשר לגיטריסט להקת YES סטיב האו) והמתופף הווירטואוז זולטן קסרס, יפתחו קונצרט כפול שלאחריו יעלה ההרכב של אלוהי הגיטרה פול גילברט שמשתף בלהקתו אושיית רוק בדמותו של המתופף והמוסיקאי האוסטרי תומאס לאנג שהרקורד המרשים שלו כולל הופעות והקלטות עם גדולי עולם כרוברט פריפ ממלך הארגמן, גלן יוז מסגול כהה, פיטר גבריאל מג'נסיס, להקת אסיה, טינה טרנר, רובי וויליאמס, קלי קלרקסון, וסטיב האקט.
למרות שלרבים מחובבי הרוק השמות גילברט והאו מהווים אטרקציה, דווקא האם הוא זה שעניין אותי יותר. הבחור נחשב לאחד מהבסיסטים הטובים בעולם כשמאחוריו הקלטת שבעה אלבומים מדהימים ועבודה צמודה עם אושיות כסטיב וואי וג'ו סטריאני. והתפרעויות מטורופות עם אינגווי מאלמסטין ורוני ג'יימס דיו ז"ל.
ואכן האם סיפק את הסחורה ובגדול. בארץ נחתו בעבר נגני באס מופלאים, מסטנלי קלארק ועד לטוני לווין, אך אין ספק שהאם מפגין משהו "אחר" בבאס. הוא מצליח להפוך את כלי הנגינה שלו לקונצרט של איש אחד, שולט בכל סגנון נגינה אפשרי מהסלפינג ועד לפריטה על המיתרים העבים כמו גיטרת קצב.
השילוב שלו עם גרג האו (המופנם) מושלם וכל השלושה מנגנים את היצירות המורכבות כיחידה מושלמת אחת. כל כך מושלמת עד כי אם סוגרים את העיניים לדקה אפשר לחשוב שמדובר במכונת סימפול או במחשב. הכל כל כך מתוכנן, כל כך מתוכנת עד כי בשלב מסוים בא לך לצעוק: "או קיי, הבנו, אין לך מתחרים… אתה בטופ, אבל למה להיכנס לקצב של 6.8 אם הרגע היית על ארבעה רבעים.
למזלו של האם, שני חבריו להרכב הם די מינוריים על הבמה ולמרות שלשניהם לא חסרה וירטואוזיות הם הרבה יותר מאופקים ומוחצנים ממה שראינו בהופעה של גילברט וחבורתו.
גרג האו ידע עליות ומורדות בקריירה הארוכה שלו, מרוק בסגנון ואן היילן וריצ'י בלקמור ועד לפיוז'ן ובכלל זה השתתפות בלהקת הליווי של….. מייקל ג'קסון. (נדהמתם מה ? אז קחו את זה – האו גם ניגן עם אנריקו איגלסיאס וג'סטין טימברלייק.
בעוד שהשלישייה של האם העניקה הופעה די מסודרת ובנויה בהגיון, ההופעה של גילברט התאפיינה באי סדר מוחלט. לעיתים הוא הפסיק קטע בגלל שהגיטרה לא הייתה מכוונת, לעיתים משהו בתחושה שלו לא היה במקום הנכון ולעיתים דעתו הוסחה בגלל איזה "פריק" שרקד לפניו עם כוס של בירה…. שלושת חברי הלהקה של גילברט גם לא חפים מכל אותם מאניירות וקלישאות של להקת רוק כבד.
תומאס לאנג כמובן שמתהדר במערכת תופים עם באס כפול ואינו עוזב את הפדאלים של צמד התופים ולו לשנייה. ונגן הבאס הוירטואוז שלו פט גיריפין מכיר את כל עמידות המוצא של באסיסט ההאבי מטאל, דהיינו פיסוק רחב קצה המציב את הבס על הירך ולעיתים העדפה של נגינה ביד אחת (חבל שלא היו מוניטורים על הבמה מכיוון שהעמידה הכי נפוצה של באסיסט רוק היא בהנחת רגל תורנית על המוניטור….)
אין ספק שגילברט הוא וירטואוז העומד בקו אחד עם אלילי גיטרה כסטיב וואי וג'ו סאטריאני. הבעיה היחידה שבעוד השניים הללו למדו לקח והתקדמו אל עבר רוק מלודי יותר, סולואים קצרים והגיוניים יותר והבינו שלעמוד שעתיים תמימות ולהקשיב לחומר אינסטרומנטאלי מורכב בעל מקצבים משתנים זה די סיוט, הוא נשאר תקוע בקונספט שאפיין את שנות ה – 70. עד כדי כך שלא אחת שאלה אותי, לאה, זוגתי שתחיה אם אני יודע היכן התחיל הקטע ולאן הוא מוביל.
ואמת, למרות שכל נגיעה בגיטרה משאירה אותך פעור פה בשלב מסויים הווירטואוזית הופכת לנדנוד מאוס והשילובים של יצירות קלאסיות הופכים לפאתטיים משהו. למרות שאין הרבה מוסיקאים המתעלים לרמתו ולדרגת המהירות והשליטה בכלי של גילברט… אבל רבאאק… רבאאק… זו לא כיתת אומן…. זה לא שעור לדוגמא. קטע אחד, שניים, אפילו שלושה של נגינה אקסטרווגנטית היו מספיקים להדגמת המוצר.
לשיא הפאתטיות הגיעו הדברים שאי משם שלף האדון גילברט מקדחה חשמלית איתה ניגן על המיתרים ו…. פעמיים ניגן על הגיטרה בעזרת שיניו בסגנון ג'ימי הנדריקס. אקט שבימינו נראה אנאכרוניסטי ומתאים למוסיקאים צעירים ומתבגרים.
מישהו צריך לומר לבחור בכנות, "פול אתה באמת אחד הגדולים, אבל אתה מספיק זמן בשטח וצברת מספיק ביקורות מהללות וכתרים אמיתיים מכדי שתתנהג כמו איזה גיטריסט בלהקת חתונות שמנסה לרצות את הקהל בחיקוי של ג'ימי הנדריקס".
כאמור, אני מצוי כרגע בעבודה אינטנסיבית עם חיים רומנו באולפן הביתי שלי, האיש הוא לא ספק אלוהי גיטרה מקומי, ואם אני משווה את גילברט לרומנו ההבדל הגדול הוא שלאחד (רומנו) יש נשמה, והרבה נשמה והוא מספיק בוגר בנגינתו מכדי להוכיח לכל העולם ואשתו שהוא הגיטריסט הכי מהיר בעולם, ואילו השני טרם נגמל מהצורך הילדותי הזה ההופך את ההופעה למעין קרקס של לוליינים. הבעיה הגדולה שמופע הלוליינות ממשיך וממשיך ואין רגע שאין איזה סולו בלוז מרגש של איזו משיכת מיתר קטנטנה עד כי בסיומו של הערב כל מה שזכור הוא טרררר ארוך כמו איזו מכונת קדיחה ענקית שהוצבה לך מחוץ לחלון חדר השינה.
אבל הרגע הבאמת קשה היה כשגילברט החליט לשיר…. מפאת כבודו של מוסיקאי אהוב ונערץ לא ארחיב את הדיבור על הקטע הזה… רק אומר שבאותה שיחה חברית מישהו קרוב צריך ללחוש על אוזנו של אומן גיטרה משפט שהמציא בזמנו פראנק זאפה ז"ל וששימש אותו ככותרת למספר אלבומים: shut up and play your guitar.
אין ספק שהקהל שגדש אמש את רידינג קיבל תמורה מלאה לכספו הרוב נראו מרוצים, רוקדים ומשתתפים בג'סטות המקובלות של קהל "האבי מטאל". כאמור, שיא הערב היה במפגש ספונטאני בין שני הטיטאנים האו וגילברט שהפגינו מה הערב יכל היה להיות לו היה פחות מתוכנן ויותר ספונטאני.
זה המקום לשבח את ההפקה המצויינת של "נשוויל הופעות חול" על התעוזה והמעוף ושבהבאת ובחשיפת מוסיקאים דגולים כהאם, גילברט והאו לקהל הישראלי. לאנשי הסאונד שהופכים כל פעם את רידינג למקום שממש תענוג לשמוע בו מוסיקה (גם אם היא האבי מטאל), ולצוות של המקום שאינו שוכח ולו לרגע את האדיבות והשירותיות ובכלל זה ברכת שלום של המאבטחים ואיחולים לערב מהנה.
וידאו – רגעים מהמופע הכפול, צילום: לאה אבישר
