הפרעתדחקפוסטטראומטית

הופעת ההשקה לאלבום הבכורה של פולסא "הפרעתדחקפוסטטראומטית", רביעי, 09.11.2016 מועדון  לבונטין 7.  שיר "ארנבת" אלוני מביאה את הרשמים, המראות והקולות. 

הבוקר שלפני ההופעה, היה כידוע היום בו דונלד טראמפ נבחר לנשיא ארה"ב עם כל הרעש והרגשות שצפו ברשתות החברתיות, וכנראה התזמון של ההופעה הזו היה מושלם- אז ככה האמ;לק של הסיקור שלי יהיה שההופעה של פולסא היא ממש מעולה לימים שאתה רוצה לצעוק ולא יודע בדיוק מה אבל זה משחרר ומנקה כמו טקס לטיהור שדים.

והרבה מהאווירה הזו, הייתה גם בהופעה המשוגעת והמצחיקה של להקת ז'ילבר והחתולים שעשו את הופעת החימום, להקה עם סולן מצוין, כריזמטי, שיורד חופשי אל הקהל, לרקוד אתו ולהשתגע אתו, הביא אתו את הכלב ז'ראר שכמו תמיד עם כלבים- הם גונבים את ההצגה- רק שהפעם לכלב היה מתחרה רציני בדמותו של הסולן שאי אפשר באמת לגנוב לו שום הצגה. כשערכתי את התמונות להופעה הזו, התלבטתי קשות בין שלל הבעות הפנים שהבנאדם הזה מייצר, הכל מאוד תיאטרלי ועד הסוף.

המוזיקה של הלהקה- קברטית, שאנסוניירית, שואבת קטעים מוזיקליים החל מ-"ברוש" של אריאל זילבר ועד מנגינה מוכרת של מוצרט, והופכת את כולם לשירים בצרפתית. לא עברית בהגייה צרפתית אלא ממש צרפתית, ועדיין ההופעה כולה הרגישה כמו משהו שהיה אפשר לשמוע במועדון יפואי ותיק באמצע שנות ה-70. המוזיקה לא נשארת רק באותם המחוזות של השאנסון ושוברת גם לפיוז'נים מסקרנים, שבירות קצב, דברים מדליקים. גם בלבוש החיצוני נראה שסולן כיוון לשם והצליח לו. אם גם הלהקה הייתה מאמצת את הלוק זה בכלל היה מגניב. למרות שאהבתי את הקלידנית שגיוונה בסווטשירט עירוני מנומר.
אפיק פלג, שביום יום מפעיל את אולפן ההקלטות וחדרי החזרות של ה-"ז'אן ז'אק" ויש לו גם את הלהקה השאנסוניירית לא פחות- "הדמעות", עולה לבמה עם איתן רדושינסקי מ- "מידנייט פיקוקס" על הבס, ערן מלכי על הגיטרה, חמי חיימוביץ' על התופים, ונותנים את הופעת השקת האלבום החדש של להקת פולסא- "הפרעתדחקפוסטטראומטית" (כך, ללא הרווחים).

דווקא הלהקה הזאת ממש לא שאנסוניירית, פולסא- כשמה המזכיר את הביטוי "פולסא דנורא" שהוא טקס שנועד להטיל קללה על מישהו, יש בה הרבה מהטקס האפל, מהחושך הפנימי שמתאפשר לו לצאת החוצה ולהשתחרר, לצעוק את עצמו, לבכות את עצמו, ואפיק הוא ממש פרפורמר שמצליח להעביר את התחושות הפנימיות האלה לבמה כאילו הוא בעצמו עכשיו עובר את הטיפול באמצעות הבס הצורם והחללי של רדושינסקי. לחלוטין לא אותו הפרפורמר מלהקת "הדמעות". כאן הוא משתחרר לחלוטין- אבל לא כמו בלהקת פאנק זועמת וצעירה שרק בא לה לצעוק. כאן, גם אם הטקסט מעט מובן יותר מהטקסטים חסרי הפשר שנצעקים בדרך כלל מלהקות פאנק, כאן גם אם היית מבין זה פחות קריטי, המוזיקה והטקסט באים לשפוך אותך.

קצת ברוח הקללה, באמצע ההופעה נקרע המיתר רה של הבס של רדושינסקי והכבל התחיל לגמגם, ועד שזה טופל לקח זמן מה מההופעה, אבל אפיק הצליח למנף את מה שקרה שם לחלק מההופעה, ולנהום "הוא קרע מיתר" כמו מנטרה מקללת אמיתית… כמובן שמבחינה מקצועית תמיד כדאי ועדיף לוודא שלכולם יש אקסטרות מהציוד שלהם, מיתרים להחלפה וכבלים שימושיים נוספים אבל כאן זה לא מדריך למופיע המתחיל ופולסא זו להקה שיכולה רק לחגוג על רגעים כאלה ולעשות מהם מטעמים ואולי אפילו קטע קבוע.

כמו שכתב לאון פלדמן אצלו על ההופעה- "סיום ראוי ליום ארור", הסיום עצמו גם הוא היה ארור אבל לטובה, אולי כמו בנוסחה מתמטית כשמינוס ומינוס מוכפלים יוצא פלוס. אז כזה.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידאו