המופע של להקת The Searchers, מוצ"ש, 20.08.2016, היכל התרבות בתל אביב. נכח , תיעד ומדווח – יובל אראל.
עשר שנים בלבד חלפו מאז שאחרון החיילים הבריטים עזב את ארץ ישראל דקה לפני שבן גוריון הכריז על עצמאותה של מדינתנו ובממלכה המאוחדת, יותר מדויק בעיר ליברפול, החלו לצוץ להקות קצב למכביר, הסנוניות הראשונות היו מה שנקרא באנגלית שבורה Skiffle, מעין תערובת מקומית של ג'אז, בלוז, פולק אנגלי ומוזיקה שורשית, כזו המנוגנת על כלי נגינה תוצרת ביתית, כך הונחו היסודות למהפכת הרוקנ'רול והפריצה הבריטית מהאי אל יבשת העולם החדש שמעבר לאוקיינוס.
באותם זמנים הקימו ג'ון מקנלי ומייק פנדר את היסודות למה שמאוחר יותר יוכר בעולם הרחב כלהקת הקצב The Searchers, שם הלקוח ממערבון קולנועי אמריקאי בכיכובו של הדוכס המיתולוגי של ארצות הברית – ג'ון ווין, פיצ'ר הנחשב כיום כאחד המערבונים הטובים ביותר אי פעם ובכלל כאחד הסרטים היותר איכותיים מכל הבחינות שהופקו. הסרצ'רס, או המחפשים בשפתנו, החלו את דרכם כלהקת קאברים, ואכן השיר הראשון שהתפרסם בביצועם היה בכלל השיר Sweets for my sweet במקור של להקת הדריפטרס האמריקאית, דרך אגב, גם הלהיט הבא שלהם היה קאבר, כך גם השיר השלישי שהם שחררו, אי אז בשנת 1964, בשם Needles and pins שנכתב בידי ג'ק ניצ'ה וסוני בונו (סוני ושר…) במקור לזמרת האמריקאית ג'קי דה שנון אולם הביצוע שלהם כבש את רשימות ההשמעה דאז והם הוכרו סוף סוף כהרכב העומד בזכות עצמו. מאוחר יותר אומץ השיר בידי אמנים אחרים דוגמת להקת סמוקי שהפכה אותו לבלדה, גם הרמונז , תום פאטי ועוד אמצוהו לחיקם, אפילו חברי להקת ג'נסיס העניקו לו קרדיט כאשר הם שרבבו את מילותיו באחד משירי אלבומם המיתולוגי למחצה " The Lamb Lies Down on Broadway" מעל האקורד המקורי של השיר. בכלל בתקופה ההיא כאשר התחושה הייתה שכולם נגנו ושרו, הצליחו חברי ההרכב לקצור הצלחות עם חומרים של אחרים ולנכסם אליהם באמצעות עיבודים וביצועים רעננים ומלהיבים.
דפי ההיסטוריה של הרוקנ'רול הבריטי כבר הצהיבו מזמן, אך המחפשים, שהספיקו להוריד הילוך וכמעט להיעלם מהשטח בסביבות שנות השמונים ולחזור שוב בכוחות מחודשים ורעננים יותר עם שינויים פרסונליים כאלו ואחרים חזרו להופיע וכמובן ליצור חומרים חדשים ואלבומים נוספים, למעשה המחפשים הם אחד ההרכבים הכי וותיקים הקיימים בשטח, בני דורם של החיפושיות.
אמש עלו חברי ההרכב הנוכחי, הכולל את ג'ון מקנלי, הנמנה על המייסדים של ההרכב, האוחז בגיטרה חשמלית, נגן הבס פרנק אלן, שהצטרף להרכב כבר בשנת 1964, הזמר ונגן הגיטרה ספנסר ג'יימס, שהצטרף להרכב בשנת 1986 והוא בדרך אגב ווקליסט מעולה, ועל התופים, הצעיר שבחבורה, סקוט אוטאווי, החבר בהרכב רק משנת 2010, על הבמה בהיכל התרבות של תל אביב בעת שכאלפיים ארבע מאות ושמונים צופים, רובם המכריע עבר את יום ההולדת השישים, מרימים להם במחיאות כפיים, שריקות ושירה בציבור.
כשאתה מגיע למופע של אגדה אמיתית, אתה לא אמור לעשות יותר מידי חשבונות וניתוחים מעבר לעובדה שהנה, ממש לנגד עיניך, בשר ודם, מבוצעים להיטים שחלקם יותר עתיק ממך, אך עדיין נחשבים כסוג של מזרימי אדרנלין ומעוררי נוסטלגיה, המחפשים, או הסרצ'רס בלעז הם קבוצה מקצועית, מלוטשת ומשופשפת של ארבעה מוזיקאים היודעים את מלאכתם, בעלי יכולות שירה מצויינות והאיש המוביל, פרנק אלן, הניצב במרכז הבמה, לוקח את השואו במעין תוכנית רדיופונית במהלכה הוא פורש בפני הקהל חלקי מפת זמנים עשירה באנקדוטות כאילו הוא מקריא את המידע הרב האצור בעמוד הוויקיפדיה הכתוב בשפתם. כשאתה חושב שפרנק מנסה ל"גנוב זמן" אתה נזכר בעצם שאין כאן שום בעיה, את השירים של שנות השישים לא מתחו לשלוש וחצי דקות, הם היו די מהירים וקצרים יחסית, כך שזמן לא היווה גורם במופע, שבדרך אגב התקיים במתכונת קלאסית שהונהגה כבר אז באותם ימים, שני חלקים כבני שעה והפסקה המיועדת במקור לקהל לעוט על הבר ולהזמין משקאות, עניין שלא ממש עובד במזנונים חסרי האלכוהול של היכל התרבות.
אך לא זה העיקר, הצל שהטילו על המחפשים חברי להקת החיפושיות שפעלה במקביל בעיר המוצא, ליברפול באותם ימים, ממשיך לבלוט גם כיום, אמנם אין בכלל מה להשוות מבחינת ההצלחה העולמית כפי שהיא נמדדת כיום ממרחק הזמן, אך אז, בתחילת שנות השישים, כשכל דרדק בריטי שהצליח לסגל לעצמו תספורת מתאימה ולדעת אקורד או שניים בגיטרה ניסה את מזלו מעל בימת מועדון או פאב שכונתי כזה או אחר, המחפשים היו אחת ההצלחות היותר טובות, ולמעשה ההרכב היחידי דוגמתם ששרד, אפילו בתשעים אחוז בנגניו המקוריים, הוא הרכבם של האבנים המתגלגלות, אך מן הסתם, כיום, שוב ממרחק הזמן אין מה להשוות בכלל, לא בסגנון, לא באנרגיה ולא בפופולאריות…
האמת, לרגעים חיפשתי בעיני את יהודל'ה, בנצי ומומו, שלושת הגיבורים מאסקימו לימון, כי כמו שאמר לי כמה שעות מוקדם יותר בני הצעיר כאשר שמע את שירי ההרכב שניגנתי לעצמי בבית – "זה אסקימו לימון", כך הייתה התחושה במהלך המופע, תקופה שהייתה וחלפה אך הנה היא קורמת אור וצלילים אל מול עיני.
לסיכום – שעתיים תמימות של מסע בזמן לעבר שנות השישים, צלילים של להיטים הטבועים בדי.אנ.אי של ילדותי ובנעוריו של רוב רובו של הקהל, מטובלים במידע אנציקלופדי מה אודות מי מה ומתי. זה היה שווה כל רגע.
ליין אפ חלק ראשון: Sweets for my sweet, All my sorrows, Have you ever loved somebody, Mr tambourine man, Someday we're gonna love again, Farmer john, Goodbye my love, Hearts in her eyes, Someday we're gonna love again, Don't throw your love away, Peggy Sue, Running time, Seven nights to rock.
הפסקה
ליין אפ חלק שני: Sugar and spice, He's got no love, Bumble bee, Take me for what i'm worth, Just a little rain, Runaway, Love potion number 9, Four strong winds, The rose, Needles and pins.
הדרן: Medley
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום שילי אראל
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום יובל אראל
וידאו
