מופע ראשון של סרז'יו מנדס במסגרת סבב עולמי לכבוד חמישים שנה לאלבום "ברזיל 66", מועדון זאפה הרצליה, חמישי, 23.06.2016. אדר אבישר, עיתונאי ומוסיקאי מביא את הרשמים. צילומים: לאה אבישר.
הילד בן 75, והילד יודע לנגן ולשיר כמו בן 20. זה נכון שהילד ידע לרכז מסביבו להקה של וירטואוזים פנומנאליים, שהפכו את הופעתו לאירוע שכל חובב ג'אז, בוסה נובה, היפ הופ וראפ, חייב להיות בו, אבל הילד, סרז'יו מנדז יודע להפיל קהל, או ליתר דיוק להעמיד קהל על הרגליים וליצור מיני קרניבל ברזילאי מבלי לדרדר אותה לאירוע של ועד עובדים, חתונה של יאפים צפון תל – אביביים או מוסיקת מעליות.
כשהייתי ילד שגדל באזור ככר דיזנגוף, מנדז ולהקתו "ברזיל 66", הייתה הדבר החם בתוכניות המוסיקה של "הגל הקל" (רשת ב' למי שלא מתמצא בטרמינולוגיה של קשישים בני 60). הגאוניות של מנדז, מוסיקאי מוכשר ופסנתרן ג'אז וירטואוז, הייתה בכך שהשכיל לשלב את הבוסה נובה עם פופ ורוק למבוגרים אמריקני, ג'אז, וזרמי מוסיקה שהתאימו למצעדי הפזמונים.
למעשה המוסיקה שלו התאימה הן לתוכניות הצהריים והלילה של תחנות הרדיו שמשלו בכיפת המדיה בשנות ה – 60 וזאת מבלי לאבד את "היוקרה" ואת הערכתם של ענקי הג'אז והקהלים אניני הטעם של אזור הווילג' הניו יורקי.
מנדז היה ממציא הנוסחה ופורץ דרך שבעקבותיו הלכו ענקים כחצוצרן הרב אלפרט ("הנערה מאיפנימה"), הזמרת אסטרוד ג'ילברטו, ומאוחר יותר מוסיקאי צמרת כאיומיר דאודאטו.
פתח דבר:
כילד צעיר שעשה את צעדיו הראשונים במוסיקה ובנגינה על קלידים, מנדז הווה כמורה דרך מבחינת טכניקת הנגינה – הוא תמיד בחר שילובי אקורדים בלתי אפשריים, מעבירים בין מאז'ור למינור, וכל זה במסווה של מוסיקה פשוטה וקליטה.
התמזל מזלי ובן כיתתי בבית הספר תל נורדוי, היה הראל רוזן, הבן של עורכת המוסיקה המיתולוגית בגל"צ עמליה רוזן, וכך, כמנהג קבוע, כל יום כמעט, לאחר הלימודים, הייתי מוצא את עצמי מול ארון התקליטים בביתם הצנוע בקומה הראשונה ברחוב פינסקר, מול קולנוע תל אביב, נובר ב"להיטי התקופה": "מחתרת ממפיס" של החלילן הרבי מאן, "להקת הטיחואנה" של החצוצרן הרב אלפרט, אלבומי ריי קוניף, בסרז'יו מנדז וברזיל 66, אה וכן, איזה פרחח עם שיער אפרו שענה לשם ג'ימי הנדריקס…..
לאחר ההקשבה למוסיקה "החדשה" שהגיעה היישר ממכונות ההדפסה במפעלי יצרני התקליטים, הייתי עושה את דרכי לביתם של ההורים של חייל בחיל האוויר שענה לשם ירון גרשובסקי, ברחוב דרויאנוב בתל אביב. גרשובסקי, כיום המנהל המוסיקלי של להקת מנהטן טרנספר ומוסיקאי ג'אז בעל שם עולמי, הנהיג שיטת לימוד מוסיקלי חדשה – "תביא לי כל תקליט שהתרשמת ממנו ואנחנו נלמד לנגן אותו ביחד". כך גם היה – לצד צלילים של רוקיסטים כג'ון לורד וקית' אמרסון, נברנו עמוק בנבכי המוסיקה של צ'יק קוריאה וסרז'יו מנדז.
ההופעה בזאפה הרצליה:
שאני יושב כרגע מול המסך וחושב: "למה בעצם להעביר את הקוראים דרך עשרות פסקאות של מלל רק כדי להגיע לשורה האחרונה של הביקורת ?". אז אתחיל מהסוף: "שלמות" ! שלמות במובן של פרפקציוניזם, שלמות במובן של הופעה אנרגטית שמעניקה חוויה תרבותית ותמורה למחיר הכרטיס, לדלק, לחניה לבייביסיטר ולמחירי הבירה בזאפה. שלמות במובן של מפגן וירטואוזי של מוסיקאים המהווים בית ספר למוסיקה.
אך בעיקר הדברים אמורים ביכולת של מנדז לעדכן את המוסיקה שיצר לפני 50 שנה (המופע אגב נערך כחגיגת יום הולדת 50 לברזיל 66), ולהפוך אותה למוצר התואם את זרם האם.טי.וי. ההיפ הופ והראפ. לצורך כך גם משתף מנדז בלהקתו את פרל האריס זמר ראפ מוטרף העונה לשם H20 ההופך את החגיגה הברזילאית לחגיגה הלקוחה ממועדוני הראפ של לוס אנג'לס.
לשיא הגיעו הדברים בקטע " SURFBOARD" קטע ראפ מבריק שבו הלהקה תופסת כוון אחר ומאד מאד עכשווי בסגנון שהזכיר לי אומנים כג'ייסון רבלו (רוצו להקשיב לביצוע שלו ל SUMMERTIME)
מנדז, ככל הנראה, הוא לא רק מוסיקאי מוכשר אלא איש בעל חושים מסחריים שהיכולות שלו למכור את מוצריו בשוק מוסיקלי משתנה אינן נופלות מהיכולות שלו לנגן להלחין.
עוד בשנות ה – 60 ידע לרתום ללהקתו את הזמרת האמריקני לני הול שביצעה איתו את הלהיט, בה' הידיעה Mas que nada, כשהוא חותם בחברת התקליטים של הרב אלפרט שלקח אותו תחת חסותו (וגנב למנדז את לני הול, פיתח את הקריירה שלה כזמרת עצמאית, התאהב בה, התחתן איתה והפך ככל הנראה את מנדז לגדול אויביו….. אוך הצהוב צהוב הזה…. ).
כשמנדז הרגיש שהמוסיקה שלו נהפכת יותר ויותר מזוהה עם מוסיקת מעליות חבר בשנת 2006 עם הרכב ההיפ הופ המצליח Black Eyed Peas ויצר גרסה מחודשת, עדכנית וראפית ל – Mas que nada שטיפסה, גם אצלנו לצמרות מצעדי הפזמונים. ההצלחה המסחרית גרמה לתחייה מחודשת של מנדז ולהקתו ושנתיים לאחר מכן נכנס לאולפני ההקלטות עם הכוכב הקולמביאני חואנס.
הדבר הכי קל בעולם זה לבוא ו"לבעוט" בסגנון המוסיקלי הזה, במיוחד שהרבה מאד שירים מהרפרטואר של מנדז, כמו "ארץ טרופית יפה", הפכו לנכסי צאן הברזל של צוותי הבידור במלונות אילת. ואם נהיה לגמרי כנים, אפילו אני, שנושק אוטו-טו לגיל 60 הייתי בין הצעירים שנכחו בזאפה (להוציא אולי את אשתי ואת יאיר ניצני שצעיר ממני בשנה שנתיים).
אבל, (וזה אבל גדול), כשיוצאים לרגע מבועת הדעות הקדומות. ומנתחים "נטו" את מה שהתרחש על הבמה, אין לך אלא להתפעל מהמוסיקליות והרמה הוירטואוזית של הקונצרט (למרות שמנדז ציין בצדק שאיש מבין חברי להקתו לא נולד כשהחל את דרכו בשנות ה 60, ואני בספק אם בחלק מהמקרים ההורים של המוסיקאים האלה בכלל נולדו…)
נגן כלי ההקשה של מנדז, בחור ברזילאי העונה לשם מרקו בי-דוסנטוס, הגיש קרקס להטוטנים בסולו כלי ההקשה שלו ולעניות דעתי הוא יכל בהחלט להכנס לרשימת עשרת נגני כלי ההקשה הטובים שנראו כאן בארץ.
אין כלי הקשה שהבחור לא שולט בו. מג'ונגלריות מופלאה בתוף מיריים ממנו הוציא סאונד של מערכת תופים שלמה ועד ל"תופים המדברים" הברזילאיים בסגנון אאירטו מוריירה שהותירו את המוסיקאים שבקהל פעורי פה ונטולי מילים.
והיה גם את המתופף ליאו קוסטה, בחור ברזילאי צעיר, לבוש בקפידה כולל עניבה, שהגיש סגנון תיפוף המזכיר בשלמות את סגנונו של בילי קובהאם. האיש פשוט מהווה מכונת קצב מושלמת ולמרות הצניעות הנובעת מגילו הצעיר הסולו שהגיש לא היה מבייש סולו תופים בכל הרכב ג'אז כדוגמת סולו של עומאר חכים ב"תחזית מזג האוויר".
הדברים גם אמורים לגבי נגן הבאס המצוין אנדה סנטנה שהווה את עמוד השדרה של ההרכב ולגבי סקוט מאיו, מולטי טאלנט וירטואוז ששולט בכלי מקלדת, חליל, סקסופון ואפילו בדואט שירה מרגש בלהיט never let you go עם חברת ההרכב הזמרת האמריקנית קטי האמפטון. מאיו הוא מוסיקאי שבהחלט ראוי לשים עין עליו במופע – הוא סקסופוניסט מדהים אם כי לא תמיד מקבל את הפוקוס הראוי לו בגלל האישיות המאד דומיננטית של מנדז על הבמה (שלעיתים נראה שהוא די רודה במוסיקאים של להקתו).
אך את ההפתעה האמיתית סיפקה הגברת Gracinha Leporace, הזמרת המובילה של ההרכב. לגרצ'יניה, (שאגב משנות ה -70 משתתפת קבוע בהרכבים של מנדז ושהוא במקרה גם…. בעלה – אוך הצהוב הצהוב הזה מספר 2), התגלתה כזמרת עוצמתית השולטת היטב ברזי שירת הג'אז ובשירי הסולו שלה התעלתה לרמות ענקיות המזכירות במשהו את היכולות המדהימות של פלורה פורים.
הביצוע המדויק, המלהיב והווירטואוזי ל FOOL ON THE HILL של הביטלס (שגם הוא עודכן ברוח התקופה), להיט שהיה שם אלבומו הרביעי של מנדז ולאחד מסמלי ההיכר שלו, הווה מבחינתי, את הדובדבן שבקצפת
שתי הזמרות, האמפטון וגרצ'יניה, גם השקיעו מאמץ לא קטן והפתיעו את הקהל בביצוע בעברית (במבטא מאד מאד סביר) של "ארץ טרופית יפה".
זמן לסיום:
מישהו בארץ קיבל החלטה מאד אמיצה כשהחליט להביא לכאן לשלוש הופעות את סרז'יו מנדז ולהקתו. החלטה שיש בה המון סיכונים מסחריים שכן אני לא מכיר הרבה תחנות רדיו שמשמיעות את האומן הקשיש הזה וגם העובדה שהסגנון המוסיקלי של מנדז אף פעם לא אובחן ותויג באופן ברור מפילים אותו בין הכיסאות של חובבי הג'אז השרופים וחובבי הפופ הנוסטאלגי.
ולמרות זאת, האולם בזאפה הרצליה היה מפוצץ בקהל נלהב ותומך. אפילו מנדז הופתע כשבין יושבי השורות הראשונות התגלו יוצאי ברזיל שצעקו ודיברו איליו בפורטוגזית.
מנדז הוא מסוג האומנים שגם אם שמם אינו אומר לך דבר (כמו במקרה של אשתי לאה), תמיד תגלה שאתה מכיר בעל פה למעלה מ 50 אחוז מהרפרטואר שלו ! (אפילו אני הופתעתי לגלות כיצד הגברת הצעירה מכירה את מילות השירים agua de beber, girl from ipanema ו – Look of Love ) וזה בא לידי ביטוי בתחושה הכייפית של הקהל שהרגיש שהאומנים בהחלט באו לתת את המקסימום.
כאמור, אני בטוח שימצאו "פיין שמקרים" שיטענו שמדובר באירוע של "חפלה ברזילאית" בסגנון "אגאדו – דו – דו" במועדון הים התיכון בהנחיית עודד מנשה…. אבל תנוח דעתכם, גם לאלה, אני ממליץ להתרכז בנגנים, בטכניקת הנגינה, בהחלפת המקצבים מארבעה רבעים לששה רבעים. משני רבעים לשלושה רבעים, ובמיוחד – למודולציות המטורפות המחייבות את הזמרות לשליטה מטורפת במיתרי הקול ובמוסיקליות שלהן.
ועוד מילה קטנה לסיום לאנשי ההפקה – רבות נכתב לאחרונה על חוסר המקצועיות של המפיקים המקומיים ובזלזול שלהם בקהל, בעיתונאים ובבחירת "מופעי חימום" בלתי ראויים. על רקע כל אלה זה הזמן לאמר מילת שבח למפיקים של מנדז – הפרסום הדגיש שההופעה תתחיל בול ב 22.00 וכמעט כמו בשעון שוויצרי, מנדז ולהקתו היו על הבמה ב – 22.02. הסאונד בזאפה הרצליה היה מופלא, איזונים נכונים בין השירה לכלים המוסיקליים ובין ה"נמוכים" ל"מידים" ול"גבוהים". תאורה מקסימה אך בלתי מתחנפת. הוראה חד משמעית להימנע מצילומים לאחר השיר השלישי (שבאופן מפתיע כובדה על ידי הקהל וצלמי העיתונות) עובדה שמנעה את הסתרת הבמה, וחלוקה מסודרת לעיתונאים של ה"סטליסט" (רשימת השירים המבוצעים).
המפיקים גם הוכיחו שניתן בהחלט לקיים מופע מכובד ללא הצורך המעיק לחוות "מופע חימום" בוסרי, ושניתן לארגן קונצרט של אומן בינלאומי הסטנדרטים בינלאומיים.
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום: לאה אבישר
וידאו
