עוד לא פסה האהבה. מזלנו!

לרגל הוצאת שני האלבומים הקלאסיים של פוליאנה פרנק בוויניל, יזמה המוזיקאית אליוט בן עזר מופע חגיגי באוזןבר שהתקיים אמש, בו היא ארחה דור צעיר של מוזיקאים שגדלו על השירים של פוליאנה פרנק, ובעיניה מהווים את חלוצי המוזיקה הישראלית האלטרנטיבית, לביצוע גרסאות חדשות בפרשנויות אישיות לשירי פוליאנה פרנק. דפנה טלמון הגיעה למופע כדי להתענג, לצלם ולדווח לקהל קוראי הבלוג.

מטפטפים לי בטפטפת גוזלים מנות קטנות של אליוט כבר שבועיים ברצף. הכל התפוצץ אתמול באוזןבר. הקהל מילא את האוזן ושאג את המילים. נרשמו דמעות, אצל כולן. אולי גם כולם. בכל מקרה אצלי. היה נהדר. עוד לא פסה האהבה וכדי להוכיח זאת, הביאו את הדור הבא-הבא של המוזיקה. האינדי-ישראלית הבועטת. בעטנו יחד מלא דורות. ויפה שעה אחת קודם.

פייר התאימו לי בקהל חצי מהגרעין שלי, במקום זאת ראיתי בתום ההופעה, מי שהייתה בגרעין מעלי. צודקת. בעצם הגענו לחגוג כמעט 30 שנה וצאת הוינילים של פוליאנה פרנק, שהיו יתד שננעצה בפלייבק של חיינו. של חיי. יתד שננעצה וסובבה בבטן הרכה (לא שלי, לי יש בטן קשה ושרירית).

אליוט אמרה היום במהלך אירוח ברדיו קול הקמפוס, שאין יום במשך 30 השנה שחלפו מאז שהאלבום ״חיה ומתה בתוך הארון״ יצא, שלא אומרים לה: ״איך האלבום שינה את חיי״, ״הוא פלייבק החיים שלי״, ״בזכות השיר הזה והזה הכרתי את אשתי״, ״בזכות השיר הזה והזה עזבתי את הצבא״ או ״התחלתי את הצבא״ או ואו ועוד. וגם אני, לא שונה מכולם (אבל רק בקטע הזה כן?!). כמה מהשירים האלה צועדים איתי יחד כברת דרך. ופעם ב- נעים להיזכר. והשירים, גם אם לא שמעתי אותם למעלה משני עשורים בוקעים ממני, בלי הצורך לעשות חזרה.

מנות קטנות של אליוט

בשבועיים שחלפו קיבלתי מנות קטנות מאליוט, כהכנה לדבר האמיתי. הספקתי לתפוס את קצה ההופעה שלה ביערות מנשה וכבר כתבתי איך קיבלתי שם ביער את הסוכריה ״תבל מכוסה אפר״ בעיבוד נוגע. ליטרלי נוגע. זה מה שאליוט עשתה עם הגיטרה. גיטרו-ארוטיקה (על ההופעה).

אחר כך בתחילת השבוע הושק הספר ״את לא נולדת אשה״ בו הופיעו כמה מהצילומים שלי, ואליוט הפליאה בשירתה הפורטת על נימי החשופים (תמונות מהשקה).

והערב, השיא. החשמלי. ניסרו אותי. לחתיכות מחייכות. הערב היה משהו שהוא בין הטענת טורבינת חברת החשמל, כיוון מיתרי הלב, כיול צינוריות הדמעות, ומתיחת השפתיים לכדי חיוך שלא יורד. והכל מדויק.

הערב החל עם הילה רוח שפצחה עם אישיותה הכובשת והעיפה את כולם, ולעצמה, את הפוני.

אחר כך עלתה ענת פרוט ויחד עם אליוט ביצעו את "And if". אצבעותיה ניגנו רקדו על קלידי הפסנתר. ואני רצתי הביתה להאזין לביצוע המקורי הדרמטי כל כך.

ואז ירו את המסך הלבן מתוך תותח

אבל את יריית הפתיחה האמיתית של הערב נתנו ״המסך הלבן״. הביצוע של ״הנצורים והצודקים״ יחד עם אליוט, ואחריו ״גיבור צבא ההגנה״. השיר הזה שמבוצע על ידי גברים, זה סוג של הישג פמיניסטי. לא כך? האחים ברויד, שני צרצרי קצב, בריקוד ברכיים אקסטטי. בשירה שהיא יותר משירה, היא איזה טקס על גבול הרוחני. ויהוא ירון איתם ועם הגבס.

ואז כשהקהל משולהב, עלו האחיות לוז. אי אפשר להתכונן לביצוע כמו שלהן ללהיט ״זיווה״. הייתי רוצה שהן ישירו את השיר הזה לנצח. פעמוני הכנסיה. צלצלו לנו. והן כמו פיות מוזיקליות עופפו בין כולנו. ויהוא ירון: ״אני כבר לא אותו אדם״ לתוך המיקרופון.

לא פסה האהבה

ואז עלו וירדו עלו וירדו, היו הרבה המתנות והחלפות כי היו כל כך הרבה אורחים, ואני היפר אקטיבית. עלתה איילת גבאי (איולי) שלמרות תקלה, החלפת מיקרופונים והתחלה מהתחלה, בנונשלנטיות נתנה ביצוע שכפול ממנה בגיל. נדמה היה שסתיו בן שחר, מנגן עם כולם. עינב ג׳קסון כהן היפנטה אותי, עם העדינות המרגשת והרגישות. גם עידית מינצר ויהוא ירון שמנגנים בהרכב החדש של אליוט גרמו לי לחייך. ואז עלה שבי עוזיאל, הבססיט המקורי. וחוץ מזה, את ברויד צריך לכווץ לגלולה איתה יעוררו מתים משנתם. ועוד שניה וההופעה תמה. באיזה שהוא שלב, אליוט ניגנה עם מוט המיקרופון על הגיטרה שלה. הקהל התייפח. גם הגיטרה. ולא פסה האהבה, אני אומרת לכם.

יצאתי מהמופע מחייכת ועם בלקאאוט. אין לי מושג מה ראיתי שם (טוב נו, ההופעה היתה די חשוכה, וכמה מהאמנים ביקשו קצת אור). הקהל העצום שמילא את האוזן רץ לבר, לקנות ויניל, שיחתמו עליו  אליוט ושבי עוזיאל. וכל עננת האנרגיה הזו התפוצצה בקינג ג׳ורג׳ לאלף חתיכות.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום: דפנה טלמון

וידאו פייסבוק, קרדיט צילום: אמיר שרצר

וידאו יוטיוב, קרדיט צילום: אמיר שרצר

וידאו יוטיוב, קרדיט צילום: תמיר קאהן