פרידה מהאיש מהכוכב האחר

פרידה מאחד המוסיקאים הגדולים שעצבו את התובנות המוסיקליות בחיי, דויד בואי, האיש מכוכב אחר, יצא למסע האחרון.

זה היה ממש בתחילת שנות השבעים, כשאני חוצה את המעבר מבית הספר היסודי לבית הספר התיכון, כבר לא ילד, נער, מתחיל לחוות את הוויית הנעורים, מוסיקה הייתה חלק בלתי נפרד מהסממנים, לנגן לא באמת ידעתי (נזרקתי משיעורי המוסיקה בכיתה ב' מחמת חוסר שמיעה מוסיקלית…) אז התנחמתי בהאזנה, רוק ישראלי של אותם ימים, רוק מתקדם המגיע מעבר לים וחייה אחת מוזרה ביותר, צבעונית, מלודית ומאתגרת את המח והתובנה, דויד בואי ואלבומו שהפך מאוחר יותר לאחת מיצירות המופת שהופקו אי פעם " The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars", מניח את התקליט בזהירות על לוח הפטיפון, מרים את הזרוע עם המחט היורדת אט אט ומתחיל להתמכר לצלילים, הסיפורים, השירים, פנטסיית מדע בדיוני אמיתית, לוקח את העטיפה והופך אותה כדי לקרא את שמות השירים, כל אחד מהם צרוב בראשי עמוק עמוק כאילו וזה היה אתמול, מתבונן בדויד בואי לבוש באוברול הכחול המוזר, חושף גוף נערי נשי קצת בתוך תא הטלפון הציבורי כאילו והייתה זו מכונת זמן או חללית מסתורית, גבולות מטשטשים בין מציאות לדמיון, הזייה…

מאוחר יותר אני חולק את החוויה הזו עם חברים, חברות, מזמין אלי הביתה להאזין ביחד לאלבום, להשתתף בסוד האישי כאילו.

כשבואי המשיך להפיק אלבומים חדשים ובדרך משיל מעליו את שכבת הזיקית של זיגי סטארדסט ופונה לתחומים אחרים במוסיקה אני ממשיך להשתאות, להתפעל מהגאוניות הבלתי לאה הזו, ליצור ליצור ליצור, להקדים את זמנו, להתוות דרכים חדשות למוסיקאים, להיות תמיד כמה צעדים לפני כולם.

כשנודע לי כי דויד בואי אמור להגיע לארץ להופעה בפארק הירקון דאגתי זמן רב מראש להבטיח את מקומי בכח האבטחה במסגרת המופע, חס וחלילה לא להחמיץ את ההזדמנות, מנצל את ה"תחפושת" כדי להגיע כמה שקרוב לתחום הבמה, לראות את המוסיקאי הנערץ מקרוב, גודל טבעי, למשש את עצמי ולהבין שאני לא חולם, ומעבר לכל הבולשיט הביטחוני וסדר ציבורי שהמדים אמורים לשדר לשחרר את הראש ולהתמקד בצלילים. זו הייתה אחת ההופעות שבאמת באמת התרגשתי כמי שהתחנך על צלילי אלבומיו בראשית שנות השבעים, תחושה כזו שהפרטיות שלך מול המוסיקה של בואי הופכת לנחלת הכלל, מרגש, מרטיט, מצטער רק שבזמנו טרם עסקתי בצילום.

לפני כמה שנים הזמין אותי MosheL תקליטן ומפיק בתחום הרוק המתקדם של שנות השבעים להפקה מוסיקלית שהרים עם תלמידי סדנאות משחק, הם שחזרו את האלבום המופתי על זיגי סטארדסט אחד לאחד, בשירה, נגינה ותלבושות כמחווה לאמן, המופע התקיים במועדון בארבי, אני תיעדתי כמה קטעים ממנו ואחד מהם נמצא ביוטיוב.

צילום יובל אראל

אני ממשיך ועוקב אחר היצירה שלו בעולם הדיגיטציה ההופך הכל נגיש וזמין היישר לתוך ביתך, להתרגש יחד עם כולם לדעת שהנה אלבום חדש עומד לצאת לקראת יום הולדתו השישים ותשע, ללמוד שהאלבום כבר דלף לרשת ולהניח יד על קבצים דיגיטליים ולהאזין, להתפעל מהקטעים החדשים, בלקסטאר ולזרוס, ללמוד שמדובר בחבילה הכוללת גם מחזמר בתאטרון ניו יורק כאשר הדמויות הן באלבום והן במחזה מתערבבות אחת בשניה, ולראות בשעה שמונה בבוקר את המבזק המדווח על פטירתו ממחלת הסרטן ממנה סבל שנה וחצי, ולא ידענו כלל.

הם הולכים, אחד אחד, הטובים ביותר, מצד אחד זהו הליך טבעי כי בן האדם הוא בן תמותה ואיננו בן נצח, הנצח ישמר את היצירה שלו, הנכס התרבותי שיישאר עמנו כל עוד אנחנו חיים ומסוגלים להאזין ולאהוב את הצלילים והמילים, סע לשלום דויד…

דויד בואי בישראל, ההגעה לארץ והמופע בפארק הירקון, העלאה ליוטיוב – טל פולקמן