מופע להקת The Antlers במועדון בארבי, תל אביב, שלישי 04.08.2015, חימום – Cut Out Club. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל. תמונות נתרמו ל"NRG".
חפירה מקדימה – האנטלרס, שלישיית אינדי-רוק מברוקלין, החלה כמופע יחיד של פיטר סילברמן אשר יצר מוזיקת פולק "לואו-פיי" בהקלטות ביתיות עליה הוסיף שכבות צלילים מורכבים יותר עם נגיעות אלקטרוניות. לפני שש שנים הצטרפו לסילברמן דרביי סיסי המנגן בקלידים, מחשב וחצוצרה ומייקל לרנר המתופף. אלבומם הראשון כשלישייה – שהנו אלבום קונספט המבקש להעביר נרטיב של אשה, מטפל בהוספיס ואחד המאושפזים הסובל מסרטן העצם כאשר מערכות יחסים מורכבות בין המטפל והחולה לצד האשה ובן זוגה המאושפז, האלבום הנוגע בנימי הנפש גרף שבחים רבים בקרב מבקרים ואתרי מוזיקה עולמיים חשובים כמו פיצ'פורק ו-NPR.
הסגנון העגמומי, המלווה בסיפורים של חולשה וחפירה בנשמה הן של היוצרים, המבצעים והן של המאזינים, צופים, המלווה במגע המרפרף של אלקטרוניקה לצד השירה הבוכיה עד זעקה מעודנת של סילברמן המלווה בבכי מקביל של החצוצרה בידי דרביי הפכו את ההרכב המשולש לאחד המעניינים והמאתגרים לקהל אוהבי המוזיקה "יודע הדבר" בעולם ואף בארץ.
השינוי בקונספט המלנכולי מגיע באלבומם האחרון של האנטלרס – Familiars, שיצא לפני שנה וסבב ההופעות בעקבותיו הוביל את ההרכב לתל אביב כחלק מקידומו של האלבום.
וכעת לתכלס, אז אמש מצאתי עצמי עומד במקום הקבוע, בדיוק במרכז האולם של מועדון בארבי בתל אביב, ממש מעל המדרגה המפרידה בין שתי הרחבות, הנקודה המרכזית, ובשעה מוקדמת יחסית על מנת לא להחמיץ את המופע הקצרצר של ההרכב המבטיח מבית ניצן חורש – Cut out Club שממש בשעות הבוקר הוציאו לאור את אלבום הבכורה לחנויות המוזיקה, בימים אחרים ובנוסף מחוץ לכתוב הגדרתי את ניצן חורש ומועדון הקאט אאוט כגרסה מקומית מתקדמת לרוקסי מיוזיק המיתולוגית, סוג של פרגון אמיתי ולא רק בשל העובדה שבהרכב חלקו של הסקסופון הוא משמעותי, אלא בשל העובדה שהרבגוניות המוזיקלית בו נובעת מזהותם האישית של הנגנים, קשת השפעות הנעה מהפאנק ועד הפסיכדליה…
אבל ניצן וחבריו יחגגו את השקת אלבומם בתאריך 8 בספטמבר מעל הבמה הזו, אז אסתפק עתה באמירה כי הם היו האנטיתזה המוזיקלית לאנטלרס מבחינת סגנונם והתחושה העולצת יותר, סוג של יין יינג מוזיקלי חווייתי בערב אחד, שאפו למי שהחליט על השיבוץ. אני מנצל את ההזדמנות לדחוף לקוראים את האלבום הטרי, עד כאן חובתי הנעימה לעם בישראל.
בשעה עשר וטיפ טיפה עלו חברי הטריו לבמה, החוויה החלה, מבחינתי כמובן ביתר שאת ולו בשל העובדה כי החלטתי מעת לעת שלא להכיר, לדעת או לבחון הרכבים מוזיקליים הנוחתים מעבר לים ולהסתמך על המלצות יודע דבר מביני עניין בלבד ולספוג את החוויה כמות שהיא, בתולית, טהורה, ונקיה מהשפעות ודעות קודמות.
שונה, לחלוטין שונה, מכל ששמעתי, מכל שהכרתי, וראיתי הרבה מוזיקאים מלנכולים, הרבה מספרי סיפורי קונספט ונרטיב, הרבה נשפנים, גיטריסטים או מתופפים מעודני מקלות, אולם השילוב הנוכחי, כאשר הבמה האמיתית היא של סילברמן, הגיטרה והשירה, מבלי לקלוט את הנרטיב, באשר מילים מבחינתי נשמעות היטב וברור רק כשאני מאזין לבד, בבית או באופן אחר לשירים ומוזיקה מבלי שתשומת הלב תנוע לעבר הויז'ואליה, כך שבהופעה אני למעשה משתעבד וכפוף לקצב, לצליל, למבנה ולאווירה, אמש חשתי את התחושה הזו המוזרה, מעין תרדמת שעלולה ליפול עלי, לא משיעמום, אלא מעין תחושה המגיעה אחרי שלוורידיך הוזרקו מבלי משים חומרי טשטוש כאלו כמו לפני ניתוח או סתם הצצה לקרביך הפנימים, פחות מורפיני יותר אלחושי שכזה, מדגדג, מעקצץ, ממסטל, ולא, זו לא התחושה שאתה רוצה להתכרבל באיזה חיק חמים ונעים, סתם לרבוץ פשוט זרועות, מוטלו כאלו מתחתיך באפס מעשה כשאתה שרוע בתוך ערסל חבלים דמיוני, למה לעזאזל שאול לא מתקין ערסלים כאלו בבארבי, שוו במוחכם, מאות ערסלים תלויים מעל הרחבות במועדון, הקהל מתכרבל ומתערסל בתוכם, חלק על גבם, חלק על בטנם והאתלטיים יותר אפילו בתנוחת צד עם רגליים משוכלות וידיים מאחורי הראש, ככה לנים לא נים, להאזין, לנשום לאט, לאט, לנסות ולשוט עם הצלילים עד עיקולי הדרך בנהר הבלתי מוחשי כשזעקות בוקעות מסמלות את עיקולי הדרך או סלע המזדקר לו בין הזרמים, זאת התחושה, החוויה, ההרגשה, הזיכרון, שלקחתי עמי מהמופע.
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע Cut Out Club
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע The Antlers
וידאו (תהדקו היטב את החגורה בערסל האישי…)
