תפסתי בלוז על הבר, אוזןבר

מופע של דני ליטני במסגרת פסטיבל הבלוז של תל אביב, אוזןבר, שישי, 03.07.2015, נכח, האזין, תיעד ומדווח – יובל אראל.

אתחיל בחפירה, את דני ליטני, זה האיש עם התלתלים, הגיטרה האקוסטית וציף ציף מעל הרציף ראיתי לראשונה במופע לפני כארבע עשורים בבית ציוני אמריקה, כמדומני במופע משותף עם יונתן גפן, הישירות שלו, המחוספסת קמעה אך עם זאת ללא חומות תפסה אותי, השיר עצמו, שהפך כבר מזמן להמנון בפס הקול הישראלי, נשאר לו לקנן בראשי שנים רבות, פעם נוספת בה פגשתי את ליטני הייתה במסגרת מופע משותף עם דני רובס בזאפה הרצליה הישן באירוע סגור למכרים. הפוסט הנוכחי יהיה יותר בשבילי מאשר לקוראים, תקראו ותבינו בהמשך…

כאשר ימית, האשה העומדת מאחורי פסטיבל הבלוז של תל אביב, הודיעה כי דני ליטני יטול חלק במופע במסגרת הפסטיבל ידעתי שאסור לי לפספס, כעת, עם מטען תודעה בוגר יותר, עשיר יותר ומכוון ומקוון גם יחד יותר, אני צריך לחוות מופע נוסף של ליטני ויהי מה.

אמש, כאשר הגעתי לכניסת האוזןבר הבנתי שאני לא לבד, התור הארוך שהשתרך מהמדרכה דרך בית הקפה, עובר במעלה המדרגות עד הכניסה הבהיר לי שמדובר באחד המופעים המבוקשים במסגרת הפסטיבל, בדרכי שלי הגעתי פנימה לפני כולם ותפסתי את המושב הכי קדמי ממש צמוד לעמדת הנגינה…

על דמותו המיתולוגית של דני ליטני אין צורך להרחיב במילים, לא ארחיב אפילו על אלבומו הראשון ומבחינתי הכי חשוב "יחס חם" שיצא בשנת 1977 שרק השמות המעורבים בהקלטתו והפקתו יכולים לעורר בך מעין תכונה של קידה קלה ונפנוף ידיים אל על בנוסח "הללויה פרייז דה לורד"…חיים רומנו, מתי כספי, שלום חנוך, מאיר ישראל, אריק רודיך, אפרים ואסתר שמיר, יהודית רביץ שמבצעת מספר דואטים לצידו של ליטני.

אחזור שוב לאולם המוארך והצר של האוזןבר, מקום בו אני בדרך כלל חווה הופעות של הרכבי שוליים, אינדי שמינדי, הפעם זה ערב מיינסטרים קנוני סמי מיתולוגי שכזה שמעביר בי תחושת קודש (אם יש בנמצא תחושה שכזו), דני ליטני עצמו כבר לא ילד, לפני מספר ימים חצה את גיל 72, שמיעתו הולכת ומתדרדרת והוא נעזר במכשירי שמיעה בשתי אוזניו, גם הראייה לפעמים בעייתית, הוא מספר לקהל הקשוב באולם כי יש מצב שיעטה עליו את זוג משקפי השמש המיתולוגיות הנעוצות בשיערו אך לא בגלל הפוזה בשירים אלא בשל ניתוח עיניים שעבר לאחרונה, אבל בינינו, ראייתו חדה, ואת המשקפיים עטה על עיניו כאשר הגיע לרגע האמת, למוזיקת הבלוז.

המופע של דני, שלצדו משמש כעזר והיד על הגיטרה החשמלית ולסירוגין על הסטיל לאפ גיטר המדהימה כלשעצמה, גדי בן אלישע, גיטריסט מצוין, מתנהל בהמון הומור עצמי, דני יושב על שרפרף גיטריסטים גבוה כאשר מצדו השמאלי מונח על כסא נוסף מוניטור שברגיל ממוקם על הבמה, הכל כדי להתמודד עם בעיות השמיעה שלו. בכלל הקטע הזה עם השמיעה, או יותר נכון החרשות, יוצר סיטואציות המעלות חיוכים, מעת לעת דני פונה לגדי ושואל האם האצבעות על האקורד הנכון, בן אלישע מסמן לו מיתר אחד למעלה, גם הקטע של הכיוונון הדיגיטלי, הם יוצרים ויכוח האם הנורה הירוקה זה בסדר או להסתמך על השמיעה של גדי.

בכלל הומור שנון אם כי מעט מיושן, אך בשפה עשירה של המאה שעברה, משמש את ליטני לאורך כל המופע ומוסיף חן מסוים ומטשטש את העובדה שאני מחכה לבלוז, דני מעניק רגעים של פולק, ואמריקנה, ורוקנ'רול ישראלי ישן וטוב, הוא פותח, איך לא, עם השיר "יחס חם" ועובר לביצוע של בלואינג אין דה ווינד המעוברת בידי י. גפן, אוקי, עד כאן, החומרים שגדלתי עליהם בדמותו, הוא מספר על תחילת דרכו המוזיקלית עם להקת שמיים, אני לא יודע מדוע אך אני חושב על להקת שפתיים ולא מבין את ההקשר, ליטני מבחינתו מגדיר את שמיים כסוג של נפילת השנה, דאז..

הוא ממשיך בין בדיחה לחידוד לשון והתעסקות עם שתי המפוחיות הקטנות אותן הוא נועץ לסירוגים בכן הנישא שעל עורפו ומתלונן שהיום הקהל לא מקשיב למילים ולוקח את נוקינג און הבנס דור למקום שורשי ומאוד דני ליטני בהגדרתו. ליטני לא שוכח את הנקודה היהודית ולפי הבחנתו הבלוז הוא מוצר יהודי בהווייתו והגדרתו, לנגן ולבכות, הוא קובע באופן מוחלט שהכל החל בפולניה, בעיר בעלז, (בלוז…), לדבריו הבעיה הקטנה היחידה שלו היא לאתר במדויק את הרגע המכונן בו היהודים מפולין היגרו ליבשת אפריקה והפכו לכושים (לא אפרו אמריקאים, הוא מדגיש) כדי להתכונן לרגע שיילקחו כעבדים לארצות הברית וייתחילו לשיר ולנגן…

וכעת, אחרי שכבר סימן אותי, היושב מולו, כאיש שמצלם וגם כותב כל מיני דברים כהגדרתו, והולך על רגע האמת, עם משקפי השמש על עיניו כיאות לגיבור אמריקאי שורשי בפאב מחוספס ומהוהה מה בדרך המתפתלת בין ערי הדרום במערב ארצות הברית, הוא מגיע סוף סוף לבלוז, ברגע הכי מתומצת, הכי ממוקד והכי מנוקז, לא לפני שגדי בן אלישע חופר את הנדריקס ועוד כמה קטעי בלוז אחרי שליטני מסביר שכל שיר בלוז חייב קטע של פוזה מצד הגיטריסט, והנה זה מגיע, מבחינתי אחת מיצירות המופת של הבלוז בישראל, שיר ששלום חנך כתב והלחין בשנות השבעים, על פי השמועה ועל פי ליטני בעצמו, סיפור אמיתי שקרה לצביקה שיסל מחבורת לול באחד המועדונים בגרמניה…

כן, תפסתי ראש על הבר, תפסתי ראש טוב על הבר, הזמנתי ויסקי עם קצת קרח, עם קצת קוניאק, עם קצת עראק, / עם קצת עוד משהו ועוד משהו ו… יש! ליטני נותן בבלוז, ועוד אחד קלאסי, מה צריך יותר מכך בליל שישי?!!…

ליטני ממשיך את המופע עם מחווה מסוימת לשלמה ארצי וקורץ גם לאסי דיין המנוח עם ביצוע לשיר מתוך הסרט "החיים על פי אגפא" שם שיחק בתפקיד פסנתרן וזמר בפאב, לא לפני שהוא מזהה את נפתלי אלטר שורה מאחורי, הרי אלטר אחראי למוזיקה בסרט, האמת שהם נפגשו ערב לפני במחווה לאסי דיין בבארבי…ליטני מזמין אותו להצטרף לסשן הסיום עם הפסנתר "במקום הזה"…

בקטנה – תודה לימית הגר, האשה שמרימה את סצנת הבלוז בארץ, רספקט.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידאו