הכְּלֵֽיזְמֶר של ג'רון פקסטון

מופע בלוז עם ג'ירון "בליינד בוי" פקסטון באוזןבר, מוצ"ש 13.12.2014, חימום – האחיות לוז. נכח, תיעד ומדווח  – יובל אראל.

מסע בזמן הוא קוד בסיסי להתרחשויות במהלך הופעה של ג'רון פקסטון או כפי שהוא מכונה במרחבי סצנת הבלוז "בליינד בוי", באשר הוא לוקח אותך המאזין והצופה היישר לתחילת המאה העשרים, לבקתות והצריפים של שכונות האפרו- אמריקאים בדרום ומרכז ארצם של האמיצים.

הבחור המאוד צעיר, הלבוש כחוואי מגדות המיסיסיפי באוברול פסים ומטפחת כותנה ענקית תחובה בכיסו יודע ללהטט עם שורת כלי נגינה המהווים את התזמורת הבסיסית של הבלוז והפולק שהם הם ליבתה המוזיקלית של המעצמה ההיא שמעבר לעולם הישן….

כאשר אני מנסה ומבקש להגדיר ולתאר את דמותו של ג'רון, אשתמש בתיאורה של ימית הגר, גברת בלוז הישראלית, ששמה לה למטרה בחיים לדאוג לשפר את הטעם המוזיקלי הישראלי באותם צלילים של היוצרים מנחלי ונהרות הבלוז האמריקאי, אשר בזכותה נפלו בידי ההזדמנויות לחוות מופעים ייחודיים של טרי "הרמוניקה" בין והכומר קי. אמ וויליאמס, וכך מספרת ימית אודות ג'רון "בליינד בוי" פקסטון – "פקסטון נולד למשפחה שחורה-יהודית ומנגן בלוז עתיק. כבר בגיל חמש נחשב לילד פלא כשמצא כינור והחל לנגן בו. בתור נער צעיר כבר ניגן עם נגני קאנטרי בלוז והדהים את קהל שומעיו. הזקנים של המיסיסיפי מאמינים שהוא התברך בנשמה עתיקה. עד היום התמחה במגוון כלים וסגנונות: בנג'ו ובלוגרס, מפוחית ובלוז, גיטרה וגוספל, פסנתר וג'ז, אקורדיון וקייג'ון. פקסטון, אשר איבד את מרבית מאור עיניו בבגרותו, החל לנגן לפרנסתו במסיבות בית ובמועדונים, וכיום מופיע בפסטיבלים שונים ברחבי ארצות הברית ובעולם בהם שר מנגן בלוז בגיטרה, בנג'ו וכינור. ג'רון פקסטון הוא סתירה אחת גדולה: הוא מוזיקאי צעיר שמנגן מוזיקה ישנה-נושנה, הוא יליד לוס אנג'לס שמתמקד במוזיקה של דרום ארה"ב, הוא אפריקאי-אמריקאי שמרבה לשיר שירים לבנים מן המאה התשע-עשׂרה המבוססים על המוזיקה השחורה, הוא נראה כהכלאה בלתי אפשרית בין נגן בלוז משנות השלושים ובין יהודי חובש כיפה. הזכרונות המוזיקליים הראשונים של פקסטון – הם של סבתו שרה את השירים שזכרה מילדותה בלואיזיאנה של שנות השלושים, בעת שהייתה מכינה את האוכל לקראת סעודת מוצאי שבת".

אז מה היה לנו? מוצאי שבת, הערב האחרון בסבב הופעות ברחבי הארץ במהלך השבוע האחרון, ג'רון חותם את ביקורו בארץ הקודש בסשן של מופע כפול המתחיל עם מופע חימום של האחיות לוז, שירה ז. כרמל, יפעת זיו וטליה אמזלג, המעוטרות בלבוש של תחילת המאה שעברה. האחיות משמרות את סגנון הדו-וופ בגרסתו המוקדמת ה-"קלוס הרמוני סינגינג" – סגנון מוזיקלי ווקאלי המתאפיין בהרמוניות קוליות צפופות בקצב הסווינג, כאשר הן מלוות בהרכב נגנים הכולל את שי חזן בקונטרבס, דותן כהן בגיטרה ויואב אלקיים בקרש כביסה מארחות את אלי פרמינגר בחצוצרה ומנעימות את זמננו בסט שירים המבקש לקחת אותך עם שלושת הבנות המתוקות היישר לאחד מאולמות הריקוד בין ניו יורק, בולטימור ופילדלפיה ודטרויט שם פיזזו האפרו-אמריקאים בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. עבורי הייתה זו סגירת מעגל מסויימת באשר זמן רב כיוונתי וקיוונתי לחוות מופע של האחיות השקדיות הללו ולמעט ממופע קצרצר מאוד בפסטיבל פצ'ה קוצ'ה בקיץ האחרון, תמיד החמצתי את הגעתן מירושלים לעיר הקודש המקומית…

לקראת השעה תשע וחצי, כאשר החלל של אוזןבר דחוס לעייפה בקהל שביקש לחוות את הופעתו של הגניוס היהודי כהה העור, נער הפלא ג'רון "בליינד בוי" פקסטון, עלה הבחור בכבודו ובעצמו והצטרף לסשן קצרצר עם האחיות והנגנים, סתם ככה, כדי להגיש לנו טעימה מעודנת ממכונת הזמן העומדת לנחות בעוד דקות מספר ממש כאן על הבמה הקטנה…

חפירה – את שעות אחר הצהריים שלפני המופע בחרתי לבלות בצפייה ישירה (כן, אני פיראט שמעדיף לחסוך את מחירי הכרטיסים בבתי הקולנוע לטובת שרתים אנונימיים ברשת) בסרט מדע דמיוני שעניינו מכונת זמן הנעה בין שנות הארבעים של המאה שעברה לבין האקסיומה הכי מטורפת – מה קדם למה, הביצה או התרנגולת (שתחזור במערכה הבאה…), אבל זה לא העניין, כי את המשכה של התקופה, תלבושות, מבטא דרומי מתנגן לאיטו, קיבלתי מלא החופן כאשר ג'רון חזר לבמה להעניק את כשרונו המוזיקלי לקהל המקומי, דאגתי מבעוד מועד לקחת את המופע הזה כמופע אישי ואינטימי כאשר ניצבתי בשורה הראשונה צמוד צמוד לבמה, ממש כחצי מטר ממושבו של ג'רון, לא ממש שומע את הקולות מאחורי, לא ממש רואה, חש או מריח את הקהל העצום שהצטופף, יצרתי לעצמי מופע אינטימי של אחד על אחד עם הבחור היהודי החייכן הזה שהחל את הופעתו בשליפת כינור ויצירת סשן מוזיקלי מקפיץ ומרקיד, עובר לגיטרה אקוסטית פשוטה למראה ומהוהה אשר חבל פשתן דק מהווה את רצועת האחיזה שלה, פשטות סימבולית לצלילים בסיסיים, שורשיים אך יחד עם זאת נוצרים במעין מחזה להטים של מקסם פיקנטי כאשר עיני בוהות בתנועת האצבעות על פני המיתרים מעל תיבת התהודה מכאן והאצבעות של היד השנייה מדלגות מעל אותם מיתרים בדיוק בצווארה של הגיטרה ויוצרים את הצלילים הקסומים הללו במהירות ובעדינות. אילו אינם כלי הנגינה היחידים שג'רון מפגין את יכולותיו בהם, עליהם וכחלק מהמנגינות אותן הוא יוצר ומבצע על מנת ללוות את שירתו המהירה, מתנגנת, במבטא דרומי איטי וארוך, קפיצה לצידו של האולם מושיבה את ג'רון לפני הפסנתר המהווה כר משחק ולהטוטים עבור אצבעות ידיו הכלל לא ארוכות ושבריריות כשל פסנתרן בתזמורת הפילהרמונית, לא, ג'רון הוא מה שנקרא "בנוי טוב" צמח על הרבה קדירות של פחמימות, קטניות וחלקי בשר דשנים (אגב אורחא עימות קצרצר עם טבעונית שצווחה באנגלית שעוף זה רצח בעקבות התלוצצות קטנטנה על סגנון ותרבות הקריאול העתיקה, אולם מי שלא נכח לא יבין..), מבנה גוף שלא מנע ממנו את העובדה שהוא פשוט מערסל ומתעלס עם קלידי הפסנתר בקלילות של רקדנית דקיקה מול המראה בחדר החזרות. ג'רון ממשיך את המסע שלו איתנו (טוב, זה לא רק אני מולו, יש כאן עוד עשרות אם לא מעבר לכך, צופים ומאזינים) היישר אל מחוזות המפוחית אותה הוא שולף מקופסא קטנה, לוקח אותי באסוציאציות היישר לסרטם של האחים כהן בכיכובו של ג'ורג' קלוני "אחי, איפה אתה?", מכונת זמן אמרתי מקודם?!

את העונג הצרוף הזה הוא בוחר לקנח בקטעי שירה ונגינה על גבי הבנג'ו המאוד פשוט וכלל לא מהודר המונח לצידו רק על מנת להוכיח לי ולקהל שאכן אנו שרויים בעיצומו של מסע במכונת זמן המתפרש על שלל כלי נגינה ומגוון תת סגנונות של האמריקנה, הו, האמריקנה השורשית והבסיסית של ארצם של האמיצים, ובכלל, ג'רון, הוא משלנו, כיפת ברסלב שחורה על פדחתו וחיוך אינו מש מפניו, אוף כמה קשה היה לחזור למציאות לאחר מכן….

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע.

וידאו