מופע להקת Youth Lagoon של טרוור פאוורס במועדון בארבי, ת"א, 05.11.2013. נכח, האזין, צילם תיעד ומדווח – יובל אראל.
טרוור פאוורס, בחור אמריקאי יליד איידהו, רק בן 23, החל את הקריירה המוזיקלית יוצאת הדופן שלו עם טייפ קלטות באמצעותו תיעד עצמו מנגן על כל מיני כלים, מעבד, ממקסס ומסמפל הכל במעין אולפן ביתי תוצרת עצמית, את החומרים הטריים העלה לעמוד משלו במחנה הלהקות, עובדה שמשכה את תשומת ליבם של האנשים בלייבל Fat Pussom שהחליטו לרוץ ולהחתים אותו.
הם ידעו מה יש להם ביד, מכיוון שאלבום הבכורה שלו The Year of Hibernation אשר יצא בסוף שנת 2011 היווה תופעה מאתגרת. טרוור יוצר סאונד אותו ניתן להגדיר כמעין דרים-פופ אלקטרוני הקורץ לפסיכדליה החדשה, עם טכנולוגיה של לו-פידליטי, עם גווני אמביינט וטקסטים המגיעים ממקום המוגדר כיומן אישי, האלבום הציב את טרוור ככוכב עולה בשלולית האינדי שמינדי הכלל עולמית, הוא אף זכה בתואר המכובד כאמן השנה של המגזין פיצ'פורק.
את המוזיקה שלו לוקח טרוור אל ההרכב הקרוי יות' לאגון – Youth Lagoon, אקא לגונת הנעורים או אולי מעיין הנעורים הנצחי המיתולוגי, הברנש הזה תפס את אוזנו של ערן אריאלי, אקא נרנג'ה, האיש שלנו המתמחה באירוח אמני אינדי יוצאי דופן ומציבי אתגרים מהעולם הרחב כאן בארץ האבות, דבר הוביל לדבר ואמש עמדו כמה מאות, בעצם, כל המאות, אלף איש, במועדון בארבי, בעוד מופע סולד אאוט הדוחס את כל הסצנה יחדיו לצפות ולהאזין לחומרים חדשים, שונים, מאתגרים. אוהבי מוזיקה חדשה, יוצאת דופן, לצד מוזיקאים מקצועיים שבאו לחוש את הווייב, לצד אנשי התעשייה שבאו לסמן וי.
מה היה לנו? לא מדובר במופע ראוותני, מי שרצה להנות מהמופע היה צריך לעמוד לו ממש ברחבה העליונה, במרכז, אולי טיפה הצידה, לקחת קו אווירי ישיר אל הבמה, לעזוב את העניין הזה של חוש הראייה, פשוט לעצום אותן, את העיניים, לתת רק לחוש השמע, חוש המישוש החוש השישי לעבוד בעצמם, מעצמם, לעצמם ולעצמך, לשמוע איך טרוור מפרק אחד לאחד את האקורדים הפשוטים, המוגדרים כסוג של לו-פיי, רטוב אך עסיסי דיו, לדעת לצלול בין חסרונות מערכת הסאונד המקומית ולדוג את הפנטזיות הקוליות שהוא משחרר, טרוור עם מאות הקלידים שמסביבו, מפלסטיק, מעץ, ממתכת, רוכן, גוחן, מתחפר מתחת, עולה ויוצק שוב ושוב צלילים מהפנטים, הנה כאן בצד בנות מרקדות להן בהתלהבות כאילו ואין מחר, הנה כאן שניים חופרים עם הראש כאילו ודת' מטאל זה חומר בעירה לפלסטלינה של גן ילדים, אני קולט בזויות העיניים את המתחפרים, אלו שצללו עמוק עמוק אל תוך אוקיינוס הצלילים, מנסים לנחות היישר בתוך מעיין הנעורים, אני משוטט באולם, קשה, קשה לעבור אבל יש לי כמה מנהרות סודיות שאני יכול לעבור בהן מצד לצד, פוסע בינות כבלים, עמודי מיקרופונים, סטנדים לתווים, מניף וילונות אחוריים, תופס לי עמדה אחת מהצד, משפר עמדות למעלה ליד הצוות של הקצה שמשדר את הפסיכדליה הזו לביוספרה הוירטואלית, הכדורים של הדיסקו קצת קופצים לי בעיניים, אני יוצא לשיטוט נוסף, המוזיקה מקבלת גוונים משתנים עם הצעידה שלי מזוית לזוית, חיפשתי כמה בנות ים או חדי קרן שינועו כאן בין הצללים, אולי סוסי פוני וורודי בלורית, החומר ההזוי הזה מתחיל להכביד עלי, טוב, זו לא חוכמה, אני כבר עם מטען של שעתיים קודם לכן מהמופע של אריאל זילבר, אסור לקחת שתי מטלות בערב אחד, בטח שלא בסדר גודל שכזה, אבל בסופו של דבר אני יוצא החוצה עם תובנה, במוזיקה כמו במוזיקה, אין כללים, ואם יש, הם נועדו להפרה, לשינוי, לחדשנות בלתי פוסקת, מה שנוצר לפני חמישים שנה מקבל כיום פרשנות שונה לחלוטין, החוקים הם שאין חוקים, מעניין מה ישלוף ערן אריאלי מכובע הקוסם שלו בפעם הבאה?….
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע
וידיאו
