קבלו את שמרת, אמנית במה, זמרת יוצרת, פסנתרנית, אמנית ייחודית בסצנת האינדי הישראלית, שמרת מופיעה במופע הקונספט ""Chasing the Fairy tale ועובדת בימים אלה על אלבום הבכורה.
שמרת, בנוסף לעיסוקה כרכזת תחום VOICE בבית הספר תגליות המתמחה בהכנה לאודישנים קוליים ובליווי מוזיקאים בתחילת דרכם דרך תהליכי עומק רגשיים, הבנייה מוזיקלית ואסטרטגיה שיווקית, עוסקת במחקר ההקשרים שבין הרגש למוזיקה ולהעמקה בתחום של ביצוע, מפתחת שיטת "רגע האמת" – תהליך אימון אישי שמטרתו הופעה בימתית מחוברת רגשית בזמן אמת (LIVE), המחדד את גבולות הרגישות של האומן ומותח את גבולות הדמיון והיצירתיות, תוך כדי שיקוף ולמידה של נקודות החוזק והחולשה שלו.
שמרת, המושפעת ביצירתה מאמנים כרג'ינה ספקטור, טורי איימוס, ג'וני מיטשל, קט סטיבנס (יוסוף ..), הרכבים כחיפושיות, רדיוהד, פוליס, והרביעיה CSNY, לוקחת את יכולותיה לכדי מסע מרתק וחושני במופע המיוחד ""Chasing the Fairy tale, הנוגע בנימי הנשמה, התשוקה והיצר האפל ביותר
הבלוג של יובל אראל תפס את שמרת לשיחה
שמרת נשאלה על איך הכל החל, הרומן עם הפסנתר, החינוך המוסיקלי, הכתיבה, ההלחנה, על השילוב בין הדרכת המוסיקאים לבין הקריירה המוסיקלית העצמאית האישית, על התוכניות לעתיד…
"גדלתי בבית שהתרבות היתה בו מרכיב מאד חשוב בחינוך. מגיל קטן נחשפתי לסגנונות מוזיקה רבים, אמנות, מחול ותיאטרון מתוך תפיסה של אמא שלי שככל שאני אטעם ואחווה יותר כך החשיבה שלי תהיה עשירה ומלאה יותר. מתוך אותה תפיסת חיים, היה ברור שאני אנגן על כלי נגינה, והיות ואמא שלי מורה למוזיקה ופסנתרנית החיבור עם הפסנתר היה טבעי. אני מנגנת מגיל 5 בפסנתר. קלאסי של מוכרחים. הרומן שלי עם הפסנתר הוא מאד מורכב.זו מערכת היחסים הכי ארוכה שהיתה לי בחיים. וגם הכי משמעותית.
הייתי ילדה מאד מוכשרת וגם מזליסטית אז עשיתי ממש רק מה שאני חייבת, הייתי מגיעה הביתה אחרי בית הספר, פותחת את התווים על הפסנתר , מבלגנת אותם יפה ויושבת לראות טלויזיה עד שאמא שלי תחזור. הייתי הולכת לשיעורים אצל המורה ופשוט איכשהו מצליחה לתת ביצועים טובים של היצירות שעבדנו עליהן.אז זה הצליח לי כמה שנים עד שנחשפתי…
ואז הגיע גיל ההתבגרות והנשמה שלי התחילה לדבר. כתבתי הרבה. הרבה הרבה. הרגשתי כאילו התווסף עוד פילטר ביני ובין העולם.ופתאום כל החויות שלי נרשמו בתוכי אחרת. חיפשתי אמנות ומשמעות וסיבה בכל דבר. ולאט לאט התחלתי לחזר שוב אחרי הפסנתר. והפעם כשנגעתי בו, הרגשתי בטוחה. הרגשתי שיש לי קרקע, מפלט. דיברתי איתו שעות דרך הידיים. חיפשתי בו רגשות. הקשבה. הייתי מנגנת שעות את אותה היצירה. זה היה נשמע לי חדש כל הזמן.
שנים אחר כך הבנתי ששם התחילה ההעמקה שלי בתחום הביצוע ופרפורמנס. שזו האהבה שלי כאמנית.אני מסתכלת על הפסנתר ואני מכירה את עצמי ורואה עוד כמה פוטנציאל יש בי ועוד כמה דרך אני צריכה לעשות כדי להיות הפסנתרנית המצוינית שאני רוצה להיות.
אני רואה את המרחק. גם ווקאלית. שזה רומן מסוג אחר לגמרי. אני מגלה את הקול שלי בתקופה האחרונה מחדש. משהו שם מחפש עוד להתיישב אחרת, להתמקם. זה מאד מרגש. האבולוציה של הדברים.
אבל משהו מקסים קרה לי עם כל נושא הביצוע בשנתיים האחרונות. בעיקר דרך עבודה עם התלמידים שלי.נהייתי חדה יותר ומדוייקת הרבה יותר בלהבין איך לסלול את הדרך. איך לייצר את החיבור האמיתי למוזיקה, לרגש, לעולם הדמיון. הצלחתי לתרגם את עצמי החוצה ולהפוך את זה לכלי עבודה עבור אחרים.ובעיני, החיבור, הוא הדבר הכי חשוב באמנות.
הרבה אנשים שאלו אותי במשך שנים, נו נו איפה את? ולא היתה לי תשובה. תמיד יצרתי. תמיד היה פסנתר. ומחברת תווים. ומחשבה חדשה בהישג יד.אבל פתאום עכשיו, משהו בתוכי קרא לי להתייצב ולהתחייב לאומנות שלי.
אז הנה, אני פה."
שמרת תופיעה במרתף מועדון לבונטין7 בתאריך 20 לאוגוסט 2012, בשעה 20:00 . כרטיס 30 ש"ח, אני אהיה שם ועוד כמה. על הבמה – שמרת בשירה ופסנתר, עדן בכר על התופים.
לקט קליפים מהחומרים הצפויים במופע הקרוב
ווואו נשמע מעניין. מסקרן לשמוע…