רעש וורוד בעיר אפורה
שנתיים לאחר שהשיקו את אלבומם – Here Is Happiness , שבים חברי ההרכב הניו יורקי – Pink Noise הכולל את הישראלים שרון סולמי, יובל ליאון והאחים איתמר ויובל ציגלר למופע נוסף בתל אביב.

חלומם של רבים מהמוסיקאים הישראלים להעפיל להכרה והצלחה בעולם הרחב, חברי ההרכב Pink Noise, מוסיקאים ישראלים המתגוררים וחיים בניו יורק אשר הצליחו להיטמע בסצנת האינדי רוק האמריקאי, הגשימו אותו, הם פועלים בשטח כבר עשר שנים, אמנם לא בצמרת התעשייה המוסיקלית מבחינה מסחרית אולם זוכים להכרה והערכה מקצועית ממבקרים ומוסיקאים.
אלבומם האחרון להאזנה ורכישה מקוונת
קטעים נוספים של ההרכב באלבומו של המתופף יובל ליאון
לפני שנתיים, בסמוך להשקת אלבומם האחרון Here Is Happiness הם ביקרו בארץ מולדתם, ביקור המתקיים מידי שנתיים, ואף ערכו הופעות במרתף בלבונטין 7, עכשיו, הם חוזרים לכאן שוב, בימים אלו הם ימקססו בתל אביב EP חדש, זה יהיה אלבומם הרביעי. הם גם חוזרים למרתף בלבונטין 7 על מנת להביא צליל שקשה לעמוד בפניו אדיש
ההרכב כולל את הזמרת-יוצרת שרון סולמי שגם מנגנת בבס וגיטרה, יובל ליאון בתופים, יובל ציגלר בגיטרות, מוג וסימפולים ואיתמר ציגלר בבס וגיטרה. המוסיקה שלהם נעה בתחום האפור שבין רסיסי ג'אז, רוק אלטרנטיבי, קמצוץ אוונגארד, אלקטרוניקה ונויז.
באלבומם האחרון הם משלבים בין יתר הקטעים המקוריים גם גרסת מחווה מהירה ועצבנית לשיר של מינימל קומפקט Next one Is Real מנסים לרמוז שהם מהווים גשר לצליל הגותי – כאוטי של שנות השמונים היישר למאה העשרים ואחת.

החלטתי להגיע למופע בלבונטין לאחר ששבוע קודם לכן נכחתי בהופעתו של איתמר ציגלר באזור והבנתי כי ישנן זוויות נוספות בעשייתו המוסיקלית שאני צריך לחוות כדי לנסות ולהבינה.
המופע נקבע לסבב השני של הלילה במועדון, הגעתי סמוך לשעה 22:30 הקהל רק התחיל להתקבץ בחוץ על המדרכה, רק אחרי 23:00 התבקשנו להיכנס, מופע לילי קלאסי…
הבמה הצנועה של לבונטין7 עוטרה במסך הקרנה גדול, בחור שעמד סמוך אלי התחבר למקרן באמצעות מצלמה שלכדה את הנעשה על הבמה ושידרה זאת בלייב וויו על גבי המסך בשחור ולבן, אפקט שהוסיף נופך לאווירה הקודרת מה, אל ההרכב הבסיסי של הלהקה הצטרפו הלילה שני נגנים נוספים, אייל תלמודי עם הסקסופון, מי שמשתף פעולה עם איתמר ציגלר במסגרת הבלקן ביט בוקס, וגידי רז על המוג.
שרון סולמי, כולה בלבן, ניצבה במוקד העניין, חבריה להרכב שהו רוב הזמן בצללים, שרון היא חיית במה, השילה את נעלי העקב וברגליים יחפות לא נחה לרגע, בחלק מהשירים השתמשה בגיטרה חשמלית, בחלק האחר התחלפה עם איתמר שמסר לה את הבס, היא גם שרה כמובן, הצלילים והמילים הזכירו לי יותר מתמיד את המופעים האוונגרדים של הרכבים דוגמת מינימל קומפקט, שככל הנראה הם ה"מנטור" והמודל הרוחני של ההרכב.

אין ספק כי המקורות המוסיקליים עליהם נשען ההרכב חגים להם בתוככי האורבניות החדשה, הנויז האוונגרדי, הדיסטורשן וההתרחשות כולה ברגעיעם שקולה של הזמרת לא נשמע מעבירים תחושה של ניכור, הוויה שנולדה עוד בימיה הראשונים של להקת הקליק, עברה דרך דורלקס סדלקס, מינימל כמובן, שולץ והיחידה לטיפול נמרץ, אווירה השקועה עמוק עמוק בתוככי הפאנק התעשייתי של שנות השמונים אך עם הטכנולוגיות האלקטרוניות של המאה העשרים ואחת, הקהל לצידי כבר שקוע במעין מנטרה של התנועעות קדימה ואחורה על פי המקצבים המתכתיים, אין ספק שהאווירה הקודרת שמשודרת ברקע יחד עם הלייב וויו הדיגיטלי בשחור לבן לוקחת את הקהל לשם.
בשלב מסויים איתמר ציגלר חש צורך עז להתחבר לקהל, הוא יורד מהבמה הצנועה, עומד בשורת הצופים הראשונה עם פניו לבמה, גיטרה בידו ומנגן, כאילו ומשדר – אני אחד מכם.

כשמגיע זמן הסיום הם חוזרים לסט הדרן, הקהל לא מוותר, הם נאלצים לעלות בפעם השלישית ולהמשיך לנגן, חיכו להם שנתיים תמימות, מי יודע מתי יהיה המופע הבא?…הם אמורים להתכנס על מנת להקליט את האלבום הבא, אי.פי. כאן בתל אביב, מי יודע, אולי חלק מההופעה כבר הוקלט וישמש חומר גלם…
באחת בלילה סוף סוף הקהל שוחרר, גל החום שקיבל את פני היוצאים מהמרתף בחוץ מזכיר לכולם שלא היינו כלל בניו יורק כעת, זוהי תל אביב סיטי על לחות הקיץ שלה.
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע
https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10150975817159654.441940.721654653&type=1&l=00d3c0b65e
וידיאו