דיווח מהשטח

ממש לא אומללים….

מופע להקת "אומללה" הירושלמית בליל שישי, 13.05.2011 23:00 לבונטין שבע, תל אביב. היה, צפה, שמע, התלהב, צילם, הסריט וכותב כמה מילים – יובל אראל.

אומללה במרתף לבונטין שבע
אומללה במרתף לבונטין שבע

יום שישי ה- 13, אחד מהלילות האלו במיוחד, החלטות קשות והרות גורל, איך אפשר בכלל להחליט, מי לשבט ומי לחסד? גם אקולקטיב, גם רדושינסקי והקרקס של מידנייט פיקוקס, גם אומללה וגם פסטיבל רחוב בשביל המפעל. חיים קשים.

את להקת אומללה פספסתי במופע הגדול שלהם בתמונע, אבנים מתגלגלות חסמו את דרכי לשם…הפעם לא יכולתי להחמיץ, כבר סיפרו לי, מדובר בעוד אוצר ירושלמי, מן אבן נוספת מיסודות הכותל, וכשהיא מגיעה לתל אביב אסור להחמיץ את המפגש עימה.

פרסומת

המרתף של לבונטין שבע היה מ-פ-ו-צ-ץ. שעה אחת עשרה בלילה והקהל כבר מתחיל להתרגש, מחליף עמידתו מרגל לרגל, כמה צעירים מתחילים למחוא כפיים במרץ, מנסים לרמוז בעדינות ש"יאללה, רוצים הופעה"…עוד כמה דקות חולפות, יש מי שבודק שהתור בכניסה הסתיים, החגיגה מתחילה, מחדר האמנים הצדדי מגיחים חברי הלהקה – הזמר ג'וזף ליימן, אוראל תמוז בגיטרה חשמלית, יובל גורן על הבס, ניר יצקן מאחורי סוללת הקלידים ועומרי בלאו על סט התופים.

אומרים על אומללה שהיא להקה מאוד צעירה, חלקם סטודנטים באקדמיה למוסיקה בירושלים, נטלו חלק בתחרות GBOB שהזכיה בה הובילה אותם לטיול קצר בחו"ל, יותר נכון ללונדון…את שמם הם מפרשים כחבורה אומללה מאוד, השם בהגיית מלרע מצלצל כצרפתי. כבר הספיקו לשחרר סינגל במופע חגיגי בתמונע וגם אלבום אי.פי קטנטן.

יונתן ליפיץ, המנהל והמפיק של הלהקה אומר כי חמשת חברי ההרכב, משלבים כוחות בכדי לעזור אחד לשני למחוק את שלמדו ולעשות את מה שעושה להם הכי טוב – "לבלבל לכם את הספירה ולגרום לכם לשכוח את החוקים".

פרסומת
החגיגה בעיצומה – אומללה בלבונטין
החגיגה בעיצומה – אומללה בלבונטין

הקהל שמילא את המרתף בלבונטין נצמד חזק חזק אל הבמה, כן, הלהקה מבלבלת את הספירה ומוחקת את החוקים – אנרגיה של מוסיקה, חגיגת רוק המעיפה אותך באחת בחזרה אל המועדונים ספוגי העשן וריח הבירה של לונדון בשלהי שנות השמונים, חוזרת וזורקת אותך אל תוך האלקטרו פופ האירופאי, מדליקה אותך בוויברציות פוסט פאנק ומתזזת את גופך במקצבים מהירים, מרקידים וקופצניים.

הידיים נזרקות למעלה, מחיאות כפיים תוך כדי השירה, הקהל שבוי, שמח, חוגג, רובו משועבד, מכיר את המוסיקה, המילים, השירים, עדת מעריצים, לבטח ירדו מעיר הקודש עד תל אביב…

אני תופס את העמדה הכי טובה בעיר הערב, ממש על דרגש המדרגות שהוסט אל מאחורי העמוד התקוע מול הבמה, כן, אני ממש מרגיש את רעידת מיתרי הגיטרה החשמלית של אוראל, מפעם לפעם מעיז ומדלג אל הבמה, לתפוס כמה מראות של ניר על הקלידים ומעבר לכתפיהם את הקהל המקפץ.

ג'וזף, הזמר מלא אנרגיה, אינו עומד לרגע אחד על מקומו, עתה הוא כאן ועתה הוא שם, מסתובב אל הקהל, חוזר לנגנים, י מינה ושמאלה, מטה ראשו, מניע גופו, לרגעים רוכן קדימה אל הקהל וחוזר לאחור, לפתע הוא משתרע על רצפת העץ, מתפלש. המלל בשירים מתובל באווירה מלאת נונסנס שחושפת לעיתים ביקורת עצמית משעשעת, פריצות מיוחדות של הגיטרה החשמלית, קטעים של מתח וקצב מהקלידים ובאס מדויק הנושק ל"מקצבים חדים חסרי שפתיים". זאת "אומללה".

….Please take your time
Take your time ,I love walls
Walking on them ,my uniform is torn for your anger
Cope with my hope though it’s Gray and it’s dancing

Please help my lines, their disturbed by pronouncing
Call them by names and confuse all the doubts in-
Me, I’m afraid I might need another quick spin….

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מההופעה בפייסבוק

http://www.facebook.com/media/set/?set=a.10150185146364654.322461.721654653&l=ef117f67
74

להקת אומללה בלבונטין שבע, ת"א Umlala at levontin seven

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

4 תגובות

  1. כמעט ולא ביקרת את המוסיקה, רק סיפרת על חווית הגונזו שלך.
    אז תן לי לעשות את זה בשבילך.. היה אש!!
    סאונד לפנים, מעניין, עדכני ומקפיץ..
    השיר האחרון היה אולי הטוב ביותר, אבל הקהל כבר היה עייף משעה שלמה של מתח גבוה.

  2. ג'וני, אז זהו, אני לא מבקר, אני מתעד, כל אחד שיאזין, יצפה בוידיאו ויחליט לבד אם המוסיקה טובה או לא, אני מעביר את התחושות שלי, וכן אתה צודק, היה אש, כך צריך להיות. והשיר האחרון, היה מעולה, כולל ההתפלשות על הרצפה…בהזדמנות אעלה אתה קליפ הזה. וגונזו? זה לא הנשר הקרח הזה…:-)

    1. גנוזו הוא סגנון כתיבאי עיתונאי בו המחבר מתאר את החוויה מנק' מבטו האובייקטיבית. (ע"ע 'פחד ותיעוב בלאס וגאס', של הסופר האנטר ס.תומפסון) לא נשר קירח.
      ודווקא טוב לשמוע דעה חיובית או לא מכותב שמסתובב בין הרבה הופעות ויש לו נק' מוצא והשוואה לגיטימית.

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: