ישנה אווירה שונה במועדון בארבי כאשר מתקיים בו מופע מהסוג הזה, הבמה המקורית הופכת ליציע עם שורות מושבי פלסטיק, הרחבה שלפני עמדת הסאונד מוגבהת והופכת לבמת 360 מעלות כאשר כל היציעים מופנים לעברה, מאות הצופים שהגיעו אמש למועדון כמעט שעתיים לפני כן על מנת לתפוס מקום טוב, הכי קרוב שרק ניתן למרגלות מושבו של דודו טסה, קיבלו אמש חוויה שלא תישכח במהרה, לא היה זה המופע החשמלי הרגיל, וגם לא מופע במסגרת הכוויתים, לא קפה נח המיתולוגי היכן שסבו ואחיו נגנו ושרו את שירתם שנולדה עוד בעירק וכיום הפך לכביש רחב ידיים בפאתי שכונת הארגזים המתחדשת, פשוט מאוד – דודו טסה, לצידו שלל גיטרות אקוסטיות שונות, לפי הצורך שהעיבוד המוזיקלי החדש לשלל שיריו הניב.
דודו טסה לקח את השירים המוכרים, הן מאלבומי הסולו שלו והן מהחומרים שהפכו כל כך אהובים של הכוויתים ויצק בהם צלילים רכים, חמים ויותר אינטימיים, כאלו היוצאים מתוך הנשמה ונכנסים אל מאות הנשמות שהקיפוה אמש.
נזכרתי בחלילן מהמלין הלוקח בשבי את עדת עכברי העיר להבדיל מיליון הבדלות, כמו רועה המוביל את העדר, כמו מנהיג הסוחף את עמו, דודו טסה בביצועים שלו אמש הוביל את הקהל הרב, כשהוא שומר ומנצל את האופי הכל כך אינטימי של המופע, למחוזות שאף אחד לא חשב שיוכל אליהם, בעוד אני מנסה לשלב לעצמי ובעצמי האזנה וקשב לצד התכוונות כחלק מפעילות התיעוד במופע, אני קולט בזוית העין את האנשים הנכנסים לטראנס, כאלו עם עיניים עצומות, הנופלים לתוך מבוך נפשי נסער על המושבים, או כאלו שנעמדו והתפללו את השירים, חוויה טראנס גולגולתית…
אחד השיאים של הערב, לאו דווקא בסיפורים הכל כך פשוטים, ישירים ודי אינטימיים שדודו טסה שחרר לחלל האולם, אלא, לטעמי דווקא, באירוח בהפתעה של אמן ומוזיקאי הנוגע במחוזות מקבילים קמעה, מארק אליהו, הנסיך האסיאתי, אשר הגיע בחלקו האחרון של המופע כדי להשתתף בנגינה ושירות סוחפות במספר שירים של דודו, מוסיף את הצלילים האופיינים של הקמנצ'ה לצלילי הגיטרה האקוסטית של דודו טסה, הקלידים והקאנון של אריאל קסיס, הפסנתר וגיטרת הבס של ניר מימון, הצ'לו של נועה איילי, כלי ההקשה של ישי אפטרמן….
צריך אירועים כאלו יותר, הם נוגעים נכון, בנשמה פנימה, כאשר המעטפת החשמלית נעלמת והיצירה נחשפת ברמות הכי טהורות שלה הצופים והמאזינים מגלים את דודו טסה הטהור, כמות שהוא וללא שם דיסטנס.
בסוף הערב נשאר טעם של עוד, ועוד, ועוד…
