המופע של ענת כהן ומרסלו גונסלבס במועדון צוותא, 15.2.18. טלי ספיר ושי שיר מביאים את הרשמים, הקולות והמראות.
זה נכון שלרוב אנו נוהגים להתייצב בהופעות רוק/פופ/פולק/אינדי ופחות לקונצרטים של גדולים. ביום חמישי האחרון הבנתי את טעותי, כי גדולה, בהיעדרותי מאירועים מסוג זה, כי מה שחווינו חשמל אותנו בכל הגוף.
ענת כהן, נגנית הקלרינט עטורת הפרסים, ביחד עם מרסלו גונסלבס, על גיטרת שבעת המיתרים, השיקו ב"צוותא" את אלבומם החדש, שכולו עיבודים ליצירותיו של המלחין הברזילאי מואסיר סנטוס, שבמקור הולחנו לביג בנד, אך מרסלו, "הוגה הרעיונות" כפי שענת כינה אותו, יצר עיבודים חדשים המיועדים לקלרינט וגיטרת שבעה מיתרים.
מדהים היה לראות את העושר בצלילים שמורכב, בסך הכל, משני כלי נגינה. ענת הוירטואוזית, גורמת לקלרינט כאילו לשיר בליווי הגיטרה. המשחק בין הנשיפות הרכות כלחישות, לאלו העוצמתיות כצעקות, לסלסולים, למעברים המהירים בין הסולמות הנשמעים כמו ציפור במעופה או פרפורי הפרפר, יוצר אשליה שעומדת זמרת על הבמה ושרה. אם הייתי עוצמת את עיני, התמונה שהייתה עולה בעיני רוחי, היא של זמרת המלווה בלהקה שלמה. ענת משחקת עם הקלרינט כבובה ביד היוצר. בלחישות עדינות, בנשיפות פתייניות, בהפסקות צחקוק בין התווים, מספרת סיפור בעל מנעד שלם של רגשות, בקלות בלתי נסבלת.
לצידה, מרסלו גונבלבס, פורט ברכות על הגיטרה הייחודית שלו, בעלת תוספת מיתר של צלילים נמוכים. "מה כבר יכול עוד מיתר אחד לעשות?" אתם שואלים. ובכן, תארו לעצמכם גיטרה עם 5 מיתרים בלבד. כחצי מהמנגינות, הופכות ללא רלוונטיות. עכשיו דמיינו מיתר נוסף, סה"כ, 7 מיתרים. מנעד הצלילים מוכפל. מרסלו שולט בגיטרה בצורה מופלאה, משלים את צלילי הקלרינט ומחמם את היצירות.
הצמד ביצע מספר נאמברים שענת הלחינה כמו "ואלס הדרום" אותו כתבה בעת שהותה במפלי היוגוסו ובהשראת הדרום של ברזיל. ו"מחכים לעמליה" אותו כתבה בעת שהיה בברזיל וחיכתה להודעה שאחייניתה נולדה. יצירה שבקלות ניתן להרכיב עליה מילים מ"הכבש השישה עשר". שיר ילדים שובב, משתולל, משחק, צוחק המסתיים במנגינת ערש.
שיר הנושא מהאלבום "דבר אחר" (בתרגום לעברית),בוסה נובה מאוד ברזילאי, נשמע כמו ריקוד אהבה וחיזור בין בני זוג, בשלב זה, רק רצינו לקום לרקוד.
שני דברים הפריעו לי בערב הזה. האחד, קונספט מופע בישיבה, במקרה זה, הרגיש לי כאילו כבלו אותי בשלשלאות. צלילי הבוסה נובה והמקצב האפרו ברזילאי פשוט גורמים לתנועות בלתי רצוניות בגוף. מנגד, קהל היעד מצריך מקומות ישיבה. וזה מוביל אותי לבעייתיות השניה, הקהל ההומוגני, בעיקר מבוגרים, פנסיונרים, סבים וסבתות עם נכדים מתבגרים. איפה הצעירים? בטוחני שגם הם היו נהנים לא פחות.
ענת מתגוררת בניו יורק, היא מגיעה רק מידי פעם לארץ. שווה לעקוב ולהזמין מראש כרטיסים, הם אוזלים מהר מאוד. ובצדק.
