האיש שמאחורי הצלילים עולה לקדמת הבמה
יש מוזיקאים שאנחנו מזהים בזכות קולם, ויש כאלה שאנחנו מזהים דווקא בזכות הצלילים שהם יוצרים לאחרים. תמיר מוסקט שייך לסוג השני, אף שהוא בהחלט מכיר היטב גם את קדמת הבמה. במשך שנים הוא נע בין אולפני הקלטות לבמות הופעות. לעיתים כמתופף, לעיתים כאיש האלקטרוניקה, ובעיקר כמפיק מוזיקלי שמותיר את טביעת אצבעותיו ביצירות רבות.
אמש, ראשון בערב, הוא קיבל לידיו את במת בית האופרה בתל אביב. שם, מול כאלף ושש מאות צופים, פרש מוסקט את כרטיס הביקור המוזיקלי שלו. לא באמצעות נאומים ארוכים, אלא בדרך שהוא מכיר היטב: המוזיקה עצמה. המופע I'm a Tribe, שפתח את המהדורה השנייה של פסטיבל תל אביב, נמשך כשעה וחצי. במהלכו הציג מוסקט מבחר יצירות שהיה שותף להולדתן ולעיצובן המוזיקלי. חלקן נולדו לפני כעשור, ואחרות מייצגות תחנות נוספות במסע היצירתי שלו.
אלא שהמופע לא הפך למצעד אורחים שגרתי. השילוב בין המשתתפים, התזמורת והמקהלה יצר רצף מוזיקלי שחיבר בין תקופות, סגנונות ואנשים.
כשהאולפן פוגש תזמורת ומקהלה
את הערב ליוותה הקאמרטה הישראלית ירושלים, בניצוח עידו שפיטלניק. לצדה השתלבה מקהלת נונה, שהוסיפה ממד קולי עשיר למפגשים המוזיקליים. השילוב בין התזמורת, המקהלה וההרכבים השונים העניק לחלק מהיצירות צבעים חדשים. צלילים אלקטרוניים פגשו כלי קשת, מקצבים בלקניים התחברו לעיבודים תזמורתיים, וקולות אנושיים השתלבו בתוך המארג. וזה, לטעמי, היה אחד המפתחות להבנת הערב.
מוסקט אינו מפיק המזוהה עם סגנון מוזיקלי אחד. לאורך השנים הוא נע בין רוק, אלקטרוניקה, מוזיקה בלקנית, השפעות מזרחיות וניסיונות קוליים. בכל אחד מהעולמות הללו הוא הותיר סימן מוזיקלי משלו. הפעם הוא קיבל הזדמנות לחבר את כולם על במה אחת.
מסע בין יצירות, קולות ושותפים לדרך
את הערב פתח מוסקט עם "CRISOTO" ו־"VERY GOOD YEAR", שתי יצירות שהעמידו את המוזיקה שלו בחזית. הפתיחה הזאת סימנה את נקודת המוצא למסע בין התחנות השונות בדרכו. חשתי לרגע כאילו ואני באולפן אפרו אמריקאי של שנות השבעים צופה בתזמורתו של בארי ווייט המנוח – Love Unlimited משחררת עוד נעימה שנעה בין נשמה לגרוב…
בהמשך הצטרפה ויקטוריה חנה עם "Alef Bet", יצירה שממחישה את החיבור בין משחקי קול, שפה והפקה אלקטרונית. הפיק של ויקטוריה היה לפני מספר שנים והיא די שקעה באנונימיות המאזינים, היה נחמד לפגוש בה שוב מלווה בצמד רקדניות סטייל נערות בית מדרש שרקדו כמו שצריך. גלעד כהנא שהפציע מתוך היציע מושך את תשומת הלב של הקהל, המשיך עם "להתבונן בך", והוביל את הערב לעבר אחד הרגעים בעלי המשמעות ההיסטורית שלו.
כהנא ותאיר חיים ביצעו יחד את "I'm a Tribe", השיר שהעניק למופע את שמו. עשור חלף מאז הולדתו, וכעת הוא חזר לבמה במסגרת החגיגה המוזיקלית של מוסקט. תאיר המשיכה עם "Tisa Agmar", והזכירה עד כמה מסורות השירה התימניות משתלבות בעולמו המוזיקלי. חשתי געגוע לשלישייית בנות A-WA שכבשו את העולם בשעתן.
השבט שנולד לפני עשר שנים
כדי להבין את משמעות שם המופע, צריך לחזור לאוקטובר 2016. באותם ימים חברו תמיר מוסקט וגלעד כהנא, במסגרת ההרכב לא כוחות, לשלוש האחיות לבית חיים מהרכב A-WA. יחד הם הוציאו את השיר "I'm a Tribe", במסגרת פעילות הלייבל APE Records. השיר חיבר בין אלקטרוניקה למוזיקה תימנית מסורתית. מעבר למקצבים ולקולות, הוא נשא מסר של אחדות וחיבור בין תרבויות ואנשים.
עשר שנים לאחר מכן בחר מוסקט להחזיר את הכותרת לקדמת הבמה. אלא שהפעם היא מתארת משהו רחב יותר משיר אחד. השבט של מוסקט כולל מוזיקאים, זמרים ושותפים לדרך. כל אחד מהם מגיע מעולם אחר, אך כולם חולקים איתו קשר אמנותי.
הביצוע המשותף של כהנא ותאיר חיים העניק לחיבור ההיסטורי הזה משמעות נוספת. המעגל שנפתח באולפן לפני עשור נסגר כעת על בימת בית האופרה.
אביתר בנאי ושלומי שבן – הצד המהודק של הערב
את המושכות קיבל בהמשך אביתר בנאי, מהשותפים החשובים בדרכו המוזיקלית של מוסקט. בנאי ביצע שלושה שירים: "פעימת לב", "מבול" ו"פרגולה". הביצועים שלו היו מהודקים ומדויקים, והעניקו לערב רגעים של עומק והקשבה. החיבור בין בנאי למוסקט כבר הניב לאורך השנים אלבומים ומופעים משותפים. גם כאן אפשר היה להתרשם מהשפה המוזיקלית שהתפתחה ביניהם.
ואז הגיע מפגש נוסף, מסקרן לא פחות. שלומי שבן, אביתר בנאי ותומר יוסף חברו לביצוע "כנען". שלוש אישויות מוזיקליות שונות מצאו עצמן חולקות במה אחת, ויצרו מפגש בין עולמות יצירה.
שבן המשיך עם "התעוררות", מתוך "תרגיל בהתעוררות". אלא שהפעם מילאו חברות מקהלת נונה את מקומה של חוה אלברשטיין מהביצוע המקורי. הבחירה הזאת העניקה לשיר גוון קולי אחר. היא גם המחישה כיצד אפשר להעניק ליצירה מוכרת פרשנות חדשה, מבלי להסתפק בשחזור המקור.
אביהו פנחסוב נוחת בבית האופרה
אחרי קטע נוסף של מוסקט, "ALL BLUSE", הגיע הזמן לשנות את האווירה. אי אפשר היה להישאר אדישים לרגע שבו אביהו פנחסוב (ששמו הוא בעצם הלחם בין שמו האמיתי אביהו לנדוור ושותפו בתחילת הדרך מארק פנחסוב…) הצטרף לחגיגה. למעשה, הוא אפילו לא הסתפק בכניסה רגילה לבמה. זה היה רגע באמת מסקרן, מה הפעם יביא עימו פנחסוב כאקט הכניסה לבמה, טיטולי קשישים? סוס או חמור? אופנוע או קורקינט חשמלי? טיסה מעל הצופים תלוי על כבל דוגמת דודו פארוק? אולי כדור פורח או רחפן?
פנחסוב ירד אליה מתוך גרם מדרגות נייד, כאילו הרגע נחת ממטוס פרטי בבית האופרה. ומי שמכיר את מעלליו יודע שזו הייתה רק ההתחלה. עם "בבון של יפו" ו"זמר של חתונה" הוא כבר לא השאיר מקום לנימוסים המקובלים באולם.
אל החגיגה הצטרפו רקדני להקת המחול הגיאורגית של משפחת ציציאשווילי. יחד הם הפכו את הבמה למרחב של תנועה, צבע וקצב. פנחסוב, כדרכו, לא הסתפק בגבולות הבמה. הוא ירד אל בין שורות הקהל והמשיך את החגיגה גם שם. לרגעים נדמה היה שבית האופרה המכובד החליף את כללי הטקס בקרחנה על־זמנית.
ככה זה כשפנחסוב מגיע. הוא לא באמת זקוק להזמנה מיוחדת כדי לפרוץ את המחיצות בין הבמה לאולם.
ויקטוריה חנה, תאיר חיים ושאר חברי השבט
מעבר לרגעים הבימתיים הגדולים, המופע הדגיש את האקלקטיות שמאפיינת את עבודתו של מוסקט. ויקטוריה חנה הפכה לאורך השנים את הקול האנושי לכלי נגינה יוצא דופן. היא משחקת עם הברות, מקצבים וצלילים, ומחברת בין מסורות עתיקות לניסיונות עכשוויים. תאיר חיים, מחברות A-WA, הביאה איתה את החיבור לשורשים התימניים. גם כאן נפגשו מסורת מוזיקלית ותיקה והפקה אלקטרונית מודרנית.
אל הפסיפס הצטרפו גם SHOTNEZ, המאגד נגנים מבלקן ביט בוקס לצד אורי כנרות מבום פם. החיבור הזה מרחיב את השפה המוזיקלית אל מחוזות הרוק והצלילים הים־תיכוניים. גם T&T, הפרויקט המשותף של מוסקט ובת זוגו תום מאירה ארמוני, היה חלק מהחגיגה.
וכך נוצרה על הבמה מעין מפת דרכים מוזיקלית. לא בהכרח לפי סדר השנים, אלא על פי הקשרים האנושיים והאמנותיים שמלווים את מוסקט.
מפסטיבל הפסנתר לפסטיבל תל אביב
המופע פתח את המהדורה השנייה של פסטיבל תל אביב, בניהולו האמנותי של שלומי שבן. הפסטיבל נולד בשנה שעברה, לאחר שהעירייה הפסיקה את תמיכתה בפסטיבל הפסנתר הוותיק. במשך יותר מרבע מאה היה פסטיבל הפסנתר חלק מלוח האירועים התרבותי של העיר.
אלא שעם השנים התרחבה היריעה. אל הפסנתר הצטרפו גיטרות, תופים, סינתיסייזרים ומוזיקאים שלא בהכרח נזקקו לקלידים. פסטיבל הפסנתר המשיך את דרכו באילת, ובתל אביב נולד אירוע חדש. גם הפעם משתפת העירייה פעולה עם אנשי המון ווליום, שהיו שותפים להפקת הפסטיבל הוותיק.
יש משהו משעשע בכך שדווקא שלומי שבן, אחד הפסנתרנים הבולטים בישראל, מנהל פסטיבל שאינו מחויב לפסנתר. ובמופע הפתיחה הוא בחר להציב במרכז את תמיר מוסקט. מתופף ומפיק מוזיקלי שהפך את הקצב לאחד מסימני ההיכר שלו.
כשהבלקן ביט בוקס נכנסו לתמונה, בית האופרה כבר לא הספיק
ואז הגיע האות לסיום. חברי בלקן ביט בוקס, תומר יוסף, אורי קפלן, רון בונקר ואיתמר ציגלר, הצטרפו להתרחשות על הבמה. יחד עם תמיר מוסקט הם שחררו שלושה להיטים ברצף: "Fictional", "Trusted You" ו־"Hermetico".
כאן כבר לא היה צורך להזמין את הקהל להשתתף בחגיגה. אלף ושש מאות הצופים התרוממו מכיסאותיהם ונתנו לקצב לעשות את שלו. אחרי ערב של מפגשים מוזיקליים, עיבודים תזמורתיים ושלל אורחים, הגיעה ההתפרצות שחתמה את הכול.
ומי שמכיר את בלקן ביט בוקס יודע היטב על מה מדובר. המקצבים, האנרגיה הבימתית והחיבור הישיר לקהל אינם משאירים הרבה מקום לאדישות. גם בבית האופרה, מקום שבו אנחנו רגילים לשבת בנימוס ולהמתין למחיאות הכפיים, החוקים השתנו.
ובאותם רגעים מצאתי את עצמי תוהה: למה לעזאזל המופע הזה לא התקיים בהאנגר 11? שם לפחות היינו יכולים לפזז כבר מההתחלה, במקום להמתין להזדמנות להשתחרר מהכיסאות.
אבל אולי דווקא כאן טמון קסמו של הערב. תמיר מוסקט הצליח להוביל את הקהל ממחוזות המוזיקה האינטימית אל הקרחנה הבלקנית. בדרך הוא עבר בין תזמורת קאמרית, מקהלה, אלקטרוניקה, מוזיקה תימנית ורוק.
וכך הסתיים המופע שנשא את השם I'm a Tribe. השבט של מוסקט מילא את הבמה, הקהל עמד על רגליו, ולרגעים נדמה היה שגם בית האופרה שכח שהוא בית אופרה. היום ועד תאריך 8 בנובמבר הפסטיבל ממשיך בשלל הופעות ואירועים, כאן מתעדכנים.