לפני ימים אחדים עסקנו כאן באלבומו החדש של יריב בן יהודה, "ארוע בחיים". תשעה שירים שמשרטטים תמונת מצב ישראלית טעונה, אישית וחברתית. כעת אחד מהם זוכה לחיים משלו. בן יהודה מעניק ל"פגשתי את אלהים" ליווי חזותי באמצעות וידאו קליפ חדש, ומשגר אותו למסלול עצמאי.
השיר מפגיש בין שני יוצרים בעלי שפה מוזיקלית ואמנותית משלהם. רמי פורטיס כתב את המילים, ואילו יריב בן יהודה הלחין. החיבור הזה מסקרן גם משום שהוא אינו מנסה לייפות את המציאות. להפך, הוא מבקש להתבונן באדם ובחרדות שמלוות אותו, לפעמים גם מתוך חיוך מריר.
בין אלוהים, הים והפחד להיעלם
כבר בקריאה הראשונה של מילות השיר מתגלה סיפור קטן עם משמעות גדולה. מפגש עם הים הופך לרגע כמעט מטאפיזי, שבו המציאות היומיומית פוגשת שאלות קיומיות. אלא שמאחורי הכותרת הגדולה מסתתר דווקא פחד אנושי מאוד. לא הפחד מאלוהים, אלא החשש לאבד משמעות ולהפוך ללא רלוונטי.
יש משהו פורטיסי מאוד בנקודת המבט הזאת. היכולת לקחת מצב פשוט לכאורה, לערבב בו אבסורד וקיום אנושי, ולהשאיר את המאזין עם שאלות פתוחות. מול החרדה האנושית ניצב הים, שאינו נדרש להוכיח דבר. הוא פשוט נמצא שם, ממשיך להתקיים בלי להזדקק לאישורים.
בתוך האלבום "ארוע בחיים" תפקד השיר כחלק מפסיפס רחב של רגשות ומחשבות. כעת, כשהוא יוצא בליווי קליפ, הוא מקבל הזדמנות לעמוד בפני עצמו ולפנות גם למי שטרם האזין לאלבום המלא.
מאלבום המחאה אל הסיפור האישי
בשונה מכמה משירי האלבום, שמכוונים חצים ברורים אל המציאות הישראלית, "פגשתי את אלהים" מתכנס אל המרחב האישי. הוא עוסק בזמן שחולף, במקומו של האדם בעולם ובצורך להרגיש שקיומו עדיין נושא משמעות.
כאשר התמקדתי באלבום, התעכבתי על השיר הזה. משהו במפגש בין המילים של פורטיס ללחן של בן יהודה מעביר את הדיון מהמישור הציבורי אל השאלה האנושית הבסיסית ביותר. מה נשאר מאיתנו כשהעולם ממשיך לנוע, בלי לשאול אם אנחנו עומדים בקצב?
ובעיניי, דווקא כאן טמון כוחו של השיר. אין צורך לצעוק כדי לעורר מחשבה. לפעמים מספיק להביט אל הים ולגלות שהשאלות הגדולות מסתתרות בדברים הפשוטים.
