המחזה "היה לנו עולם" של תיאטרון חיפה הגיע אמש לבית ציוני אמריקה. אפשר לכנות את הערב מעין פרמיירה תל־אביבית של ההפקה. שלוש דמויות עלו לבמה, אך מאחוריהן ניצבה משפחה שלמה. לצדן הגיעו זיכרונות, חשבונות ישנים והרבה אהבה שהתקשתה להתנסח.
ג׳ושוע הרמון כתב מחזה אישי, המביט במשפחה היהודית ללא קישוטים מיותרים. נגה אשכנזי תרגמה אותו לעברית ומירי לזר ביימה. סנדרה שדה, מיכל שטמלר ורן מושיוב מחזיקים יחד את הסיפור. שלושתם נעים בין ההווה לבין זיכרונות שנכתבים מחדש.
בין תרגום למקור
אלא שהערב עורר בי מיד שאלה מוכרת. מדוע התיאטראות בישראל ממשיכים להעדיף מחזות מתורגמים? מדוע מחזאות מקורית, שנכתבת בעברית ומתוך המקום, נדחקת לעיתים הצידה?
אין פסול במחזה מתורגם, בוודאי כאשר הסיפור טוב ואוניברסלי. אולם במקרה כזה אפשר גם לאזרח את העלילה. שמות עבריים וסביבה מקומית היו מקרבים אלינו את המשפחה הזאת. הרי המריבות, השתיקות והעקיצות מוכרות היטב גם בעברית.
הצוואה שהפכה למחזה
רגע לפני מותה, הסבתא מטילה על נכדה משימה לא שגרתית. עליו לכתוב מחזה על משפחתם, ללא הנחות וללא רחמים. הנכד מקבל את הצוואה ומתחיל להפוך את הקרובים אליו לדמויות. הוא אינו רק הנכד בתוך העלילה. הוא גם המחזאי שמתעד אותה ומחליט כיצד תיזכר. לעיתים הוא כותב לאחר שהאירועים התרחשו. ברגעים אחרים נדמה שהוא כותב אותם במהלך התרחשותם. המהלך הזה מעניק לו כוח עצום. הוא בוחר מה להשאיר, מה להשמיט ומי יקבל את המילה האחרונה. יתר הדמויות חיות בתוך הסיפור, אך הוא גם קובע את גבולותיו.
המחזה מצטרף למסורת ארוכה של דרמות משפחתיות. הן פותחות ארונות, מוציאות זיכרונות ומחטטות בפצעים שטרם נסגרו. כאן מצטרף גם המתח שבין הדורות. תפיסות ישנות פוגשות שפה עכשווית וזהירה יותר. סטיגמות מפעם מתנגשות בכללי הפוליטיקלי קורקט. אפילו שאלות זהות הופכות לזירת התגוששות. "גיי או לא גיי" נשמע לרגע כמשפט קטן. למעשה, הוא חושף פער של עולם שלם.
סבתא, בריכת גורדון ורבע עוף
סנדרה שדה מחזירה לבמה סבתא שאי אפשר להתעלם ממנה. היא חדה, עקשנית, מצחיקה ולעיתים גם אכזרית. לצד כל אלה, היא אוהבת תרבות ואת החיים עצמם. היא הולכת להצגות, צופה בסרטים ואוכלת במסעדות. הכסף אינו מנהל את תשוקתה לחיים. היא מבקשת לחיות היטב, כל עוד הדבר עדיין אפשרי. ובנקודה זו היא החזירה אותי אל סבתי. היא לא לקחה אותי לתיאטרון, אך העניקה לי עולם אחר. נסענו מרחוב רמב"ם לבריכת גורדון, ומשם המשכנו למסעדת "ניו יורק" בדיזנגוף. רבע עוף, סלט תפוחי אדמה ובקבוק קוקה־קולה מזכוכית חתמו את היום.
סבתי שלטה בשש שפות והרבתה לקרוא. בזכות הספרייה שלה גיליתי יצירות מופת בתרגומים ישנים. את הקולנוע העניקה לי אמי, שלקחה אותי להצגות יומיות לאחר עבודתה. אולי לכן הזדהיתי במיוחד עם החיבור שבין הנכד לסבתו. גם אצלי, נשים משני דורות פתחו דלתות שונות אל התרבות.
לכן התחברתי בעיקר לקשר שבין הנכד לסבתו. הוא נגע בי יותר מיחסיו עם אמו. בוודאי יותר מהקשר הטעון שבין האם לסבתא. הקרבה הזאת אינה תמיד רכה או פשוטה. היא בנויה מסקרנות, הערצה, כעסים וזיכרונות משותפים. דווקא המורכבות מעניקה לה אמינות ורגש.
שלושה דורות ושלושה קולות
סנדרה שדה אדירה בתפקיד הסבתא. היא אינה מסתפקת במחוות מוכרות של אישה מבוגרת. שדה מעניקה לה חדות, תאוות חיים ונוכחות כמעט מסוכנת. היא יכולה להצחיק במשפט אחד ולפצוע במשפט הבא. מאחורי הביטחון מסתתר גם פחד מפני אובדן השליטה. היא מבינה שהנכד יכתוב אותה, אך אינה שולטת בתוצאה.
רן מושיוב מחזיק את זרימת העלילה בחן ובדיוק. הוא משמש מספר, נכד, עד ומחבר. מעברים מורכבים מתרחשים אצלו בטבעיות, ללא הדגשות מיותרות. הוא אינו מבקש לנצח את שתי הנשים. במקום זאת, הוא סופג, מתעד ומעבד את דבריהן. לעיתים נדמה שהמחברת מגינה עליו מהעימות המשפחתי.
מיכל שטמלר מגלמת את האם, שניצבת בין שני הדורות. היא הבת של הסבתא ואמו של המחזאי. המיקום הזה הופך אותה לדבק המשפחתי ולמוקד האש. שטמלר מעניקה לדמות פגיעות, כוח ותחושת החמצה. היא אינה רק חוליה המחברת בין השתיים. היא אישה המבקשת שיראו גם את סיפורה. העקיצות עוברות דרכה ולעיתים גם מכוונות כלפיה. היא מנסה לחבר, אך גם נאבקת על מקומה. במשפחה הזאת, אהבה וחשבון פתוח יושבים סביב אותו שולחן.
במה קטנה, עולם שלם
התפאורה המינימליסטית של אדם קלר פועלת היטב. היא אינה מתחרה בסיפור, אלא מעניקה לו מרחב נשימה. מעט אביזרים מייצרים מקומות רבים באמצעות משחק ודמיון. שולחן ושני כיסאות עץ מזכירים את שנות השישים. ברגע אחד הם הופכים למכונית נוסעת. כעבור רגע הם כבר מושבים במסעדה. לבסוף הם חוזרים להיות השולחן המשפחתי.
שתי פלטפורמות מחלקות את חלל הבמה. על האחורית, המוגבהת, ניצבים שלושה כיסאות. לכל דמות שמור שם מקום משלה. בחזית נמצאת הרחבה המרכזית. שלושה מוקדי אור מסמנים בכל פעם זיכרון אחר. לצד הבמה מונחים ארגזים, ספרים וחפצים שנותרו מן העבר.
כורסה צרפתית עתיקה תופסת מקום מיוחד. סביבה נרקם סיפור מעלילות הסבתא בפריז. היא הופכת מרהיט לחלק מן המיתולוגיה המשפחתית.
עיצוב התאורה של מאיר אלון מלווה היטב את המעברים. ספוט מאיר את מרכז העניין ומחשיך את הסביבה. כעבור רגע האור נודד אל פינה אחרת. התוצאה מזכירה דפדוף באלבום משפחתי. תמונה אחת נחשפת, בעוד האחרות ממתינות בחשכה. כך נעים גם הזיכרונות, ללא סדר וללא בקשת רשות.
התלבושות שעיצבה אביה בש משלימות את הגדרת הדמויות. הן אינן צועקות אל הקהל. במקום זאת, הן משרתות את התקופות ואת אופיין של הנשים.
המחזאי שבתוך המחזה
יומיים לפני כן צפיתי ב"השחף" של צ׳כוב. לפתע מצאתי קו דק המחבר בין המחזות. בשניהם מופיעה דמות המבקשת להציל את החיים באמצעות הכתיבה. ב"השחף" נאספות פליטות פה למען העתיד הכתוב. כאן הנכד הופך את משפחתו למחזה. בשני המקרים, התיעוד אינו פעולה תמימה.
מי שכותב גם קובע מה יישאר. הוא בוחר איזו גרסה תהפוך לזיכרון הרשמי. לפעמים הכתיבה משמרת את המשפחה. לפעמים היא גם נוקמת בה. הנכד במחזה אינו עומד מחוץ לאירועים. הוא משתתף בהם, נפגע מהם ומעצב אותם מחדש. לכן איננו יכולים לקבל את גרסתו כאמת מוחלטת.
ייתכן שכל משפחה מחזיקה כמה מחזאים סמויים. כל אחד זוכר סיפור שונה ומעניק לעצמו תפקיד אחר. האחד גיבור, האחר קורבן והשלישי מספר ניטרלי לכאורה.
העולם שהיה והעולם שנשאר
"היה לנו עולם" אינו מציע פתרון לסכסוך המשפחתי. הוא גם אינו מנסה לטהר את גיבוריו. במקום זאת, הוא מאפשר להם להישאר סותרים, פגועים ואנושיים. המחזה מחזיר את הצופה אל האנשים שעיצבו את ילדותו. הוא מזכיר כיצד מחווה קטנה הופכת לזיכרון קבוע. נסיעה לבריכה יכולה להפוך לפרק חיים שלם.
הסבתא שעל הבמה לקחה את נכדה להצגות ולמסעדות. סבתי לקחה אותי לבריכת גורדון ולמסעדת "ניו יורק". אמי פתחה בפניי את דלתות הקולנוע. כל אחת העניקה לי עולם אחר. הספרים הגיעו מכיוון אחד והסרטים מכיוון אחר. הזיכרון אסף הכול וחיבר לסיפור אישי אחד.
אולי משום כך שם המחזה נוגע כל כך. היה לנו עולם, אך הוא לא נעלם לחלוטין. הוא נשאר בטעם העוף, בריח הספרים ובאור הנופל על כורסה ישנה. בסוף, המשפחה אינה רק האנשים שחיו לצדנו. היא גם הסיפור שאנחנו ממשיכים לספר עליהם. לפעמים הסיפור הזה הוא הדרך האחרונה לשבת שוב יחד.
שני שירים, שתי הצהרות
גם המוזיקה נכנסת אל חלל הזיכרונות ומעניקה להם שכבה רגשית נוספת. במהלך ההצגה נשמעים שני שירים, שכל אחד מהם מאיר צד אחר במשפחה.
הראשון הוא "I Never Meant to Hurt You" של לורה נירו. נירו כתבה והקליטה אותו בשנת 1967. כשמו, השיר מבקש להסביר שהפגיעה לא נולדה מתוך כוונה. מאחוריה הסתתרה אהבה, גם כאשר התקשתה לבטא את עצמה.
הבחירה בו מדויקת מאוד למחזה. שלוש הדמויות פוגעות זו בזו, אך גם מבקשות להישאר מחוברות. כל אחת אוהבת בדרכה, וכל אחת משאירה אחריה שריטה אחרת. השיר כמעט מנסח עבורן התנצלות, שהן מתקשות לומר בעצמן.
בהמשך נשמע "Don't Rain on My Parade", הקלאסיקה מתוך "מצחיקונת". ההפקה בחרה בביצוע הג׳אזי של ז׳ואן צ׳מורו וקולדו מונה. לצדם משתתפים ג׳ואל פראם, ז׳ואן אלייש מאטה ותזמורת הג׳אז סנט אנדראו.
השיר השני כבר אינו מתנצל. הוא מצהיר על זכותו של אדם לחיות כרצונו. אסור לאיש לקלקל את החגיגה או לעצור את המצעד. בכך הוא מתחבר היטב לסבתא ולתאוות החיים שלה.
היא אוהבת אמנות, מסעדות, סרטים והצגות. הסבתא אינה מבקשת רשות ליהנות, ואינה סופרת כל הוצאה. היא מבקשת לחיות, כל עוד החיים עדיין עומדים לרשותה.
שני השירים משרטטים יחד את המתח המרכזי במחזה. הראשון אומר: "לא התכוונתי לפגוע בך". השני משיב: "אל תעצרו אותי מלחיות". בין ההתנצלות לבין ההתרסה מתקיימת המשפחה כולה.
המחזה ממשיך לרוץ מעל הבמה המרכזית תביאטרון חיפה בעירו, כאן תמצאו מועדים וכרטיסים