המוזיקאי והיוצר אבנר טואג כבר ביקר כאן בחודשים האחרונים, בכל פעם עם חלק נוסף מהתמונה. תחילה הגיע "מי אני מה אני מה אני עושה פה". אחריו נחשף "ככה תקבלו אותי", שביקש להחליף ריצוי בקבלה עצמית. בהמשך נכנס טואג עם שי המבר אל מימיו הסוערים של "הים הזה". כעת מתחברים השירים לאלבום הסולו השלישי, "אי אפשר לרצות את כולם".
האלבום כולל 13 שירים ונע בין פולק אינטימי לפופ ישראלי חד. טואג כתב, הלחין והפיק כמעט את כולו בעצמו. הוא אינו מחפש מעטפת שתסתיר את הסדקים. להפך, הוא מקרב את המיקרופון ומניח למחשבות להישמע כפי שהן.
הדרך אל האלבום השלישי
"אי אפשר לרצות את כולם" מגיע אחרי שני אלבומי הסולו הראשונים של טואג. הראשון, "שנינו ניתנים לאילוף", סימן את קולו האישי. אחריו הגיע "תלוי איך מסתכלים על זה", שכלל את "אמא". השיר הפך לאחד הרגעים המזוהים ביותר עם יצירתו.
בין שני אלבומי הסולו האחרונים נולד גם חיבור משמעותי עם עלמה גוב. השניים יצרו יחד את האלבום "לפני שהכל נרדם". הם השיקו אותו אשתקד במופע מלא עד אפס מקום במרץ 2. האלבום חיבר פולק עברי, פופ רך וכתיבה משותפת נטולת מאמץ.
טואג מגיע גם מתוך סצנת האינדי המקומית וההרכבים Pattie ו־Pattie Boyds. לאורך הדרך הוא שיתף פעולה עם יוצרים נוספים, בהם רן דנקר ורביב כנר. כל התחנות האלו הרחיבו את שפתו, מבלי לטשטש את כתב ידו.
האלבום החדש מחזיר אותו אל מרכז הבמה, הפעם לבדו. עם זאת, הוא כבר אינו אותו מוזיקאי שיצא למסע לפני שני אלבומים. הזוגיות, האבהות והחיים עצמם סידרו מחדש את נקודת המבט.
סערות שכבר הכרנו
"מי אני מה אני מה אני עושה פה" פתח את הדלת לפרק החדש. טואג כתב אותו מתוך תחושה שהחיים התקדמו לפני שהספיק להבין כיצד. המציאות השתנתה, אך השאלות נשארו איתו בתוך הבית.
השיר נע בין נסיעה חסרת יעד לעמידה מול צוק. בתחילתו הוא אינו מתכנן ליפול. בסופו הוא כבר אינו מפחד מהנפילה. זו אינה תשובה, אלא תזוזה פנימית שמכינה את המשך האלבום.
"ככה תקבלו אותי" הפך את הצורך בקבלה להצהרה ישירה. טואג זיהה כיצד ריצוי והסתרה מחליפים לעיתים חיבור אמיתי. הוא ביקש לעצור את הריקבון הפנימי ולשוב אל עצמו.
"הים הזה" הכניס לתמונה את שי המבר ואת החרדה. הים אינו מציע נופש, חופש או שקיעה רומנטית. הוא מוחק את המוכר ומאלץ את שני הקולות להתמסר.
טואג והמבר חולקים באותו שיר את אותה סערה. המעבר בין "צולל" לבין "צוללת" מרחיב את נקודת המבט. עדי רותם וטואג מעניקים לשני הקולות מרחב נשימה נכון.
אי אפשר, אבל ממשיכים לנסות
שיר הנושא מעניק לאלבום את שמו ואת הציר המרכזי שלו. "אי אפשר לרצות את כולם" נשמע בתחילה כמו עצה מוכרת. אצל טואג הוא הופך לוויכוח עיקש עם מנגנון פנימי.
הפזמון מציב מולנו סתירה פשוטה ומבריקה: "אי אפשר לרצות את כולם, כי אפשר לרצות את כולם". אפשר להמשיך לנסות, להתאמץ ולהתאים את עצמנו לכל מבט. בסוף נשארת השאלה מי בדיוק משלם את המחיר.
טואג מתאר את אותו לחץ כ"אקדח החברתי" שמתבונן בו. הוא מבקש להתעלם ממנו, אך אינו טוען שכבר השתחרר. דווקא הכישלון החוזר מעניק לשיר את הכנות שלו.
לקראת הסיום מגיעה ההבנה שמאחורי האשמה מסתתר רצון בסיסי. זהו הצורך להיות אהוב תמיד, גם במחיר של מחיקת העצמי. טואג אינו מעניק פתרון קסם, אך מסרב להמשיך להתחבא.
"רעב לאהבה" פותח את האלבום מאותו מקום רגשי. לילות חסרי שינה מתחברים לזיכרון מהצבא ולתחושת אובדן. הרעב אינו גופני, אלא צורך עמוק בחיבור ובנחמה.
"אני לא עונה לאף אחד" עוצר לרגע את שטף הקולות. טואג מבקש להתנתק, עד שימצא את מה שאבד. הוא רוצה אהבה, אך לא את הגרסה שכולם מצפים לקבל.
הדברים החשובים באמת
מתחת לחרדה, לריצוי ולחיפוש העצמי מתקיים באלבום סיפור נוסף. טואג מתבונן בחייו כאב, בן זוג ומוזיקאי. האבהות אינה פותרת את הכאוס, אך היא מסדרת את סדרי העדיפויות.
ב"הדברים החשובים" הילד הופך לזכוכית מגדלת שמחדדת את המבט. הרעשים עדיין מגיעים, אך הם נוגעים ומתנדפים. הדברים החשובים אינם זקוקים עוד למשקל ההוכחה.
"צחוק ובכי" מתבונן ברגע משפחתי שקט. הילדים ישנים, הבוקר חודר פנימה וקולות הציפורים ממלאים את החלל. טואג אינו מחפש דרמה, משום שהרגע הפשוט מחזיק עולם שלם.
"לתמיד" ממשיך אל הזוגיות ואל הבית שנבנה עם הזמן. יעל יגר מצטרפת לשירה ומעניקה לשיר קול נוסף. השניים אינם רודפים אחרי תקופה טובה, אלא לומדים לחיות בתוכה.
החיים מתוארים כסרט שמונח עדיין בחדר העריכה. אין גרסה סופית, ואין ודאות לגבי הסצנה הבאה. בכל זאת, הבית, השגרה והאהבה מעניקים לסיפור מסגרת.
"מראה לי את השקט" מחפש נחמה בתוך מבט. טואג אינו מתאהב בשלמות, אלא דווקא במה שאינו מושלם. נגינת הכפיות של יוני פרי מוסיפה צבע שובב למרחב האינטימי.
"העיר שלי" מפנה את המבט מהבית אל הסביבה. הנוף מוכר, אך הוא גם סוגר ומפתה להישאר במקום. טואג מזהה את השעמום, העבודה והאהבה כשהם מחליפים תפקידים.
דיאלוג מתמשך עם הטעות
לקראת סיום האלבום מגיע "דיאלוג עם הטעות", אחד הטקסטים החשופים בו. השיר עוסק בבחירות, התמכרויות, גבולות והנטייה לברוח מהמחיר. טואג מכיר את הצומת, אך עדיין בוחר לפעמים בפנייה הלא נכונה.
השאלה המרכזית אינה מה נכון ומה שגוי. טואג שואל מהי טעות, כאשר האדם מבין היטב את בחירתו. הוא אינו משקר לעצמו, וגם אינו מבקש הנחה.
הדיאלוג הזה מסכם היטב את האלבום כולו. אין כאן דמות מושלמת שמצאה סוף־סוף את הדרך. יש אדם שממשיך לטעות, להתבונן ולנסות להגיב באמת.
פולק, פופ ומרחב לנשימה
המעטפת המוזיקלית מתחילה ביסודות הפולק, אך אינה נשארת בתוכם. טואג פותח את השירים לפופ חד ולעיתים בועט. הוא שומר על מרחב, משום שהמילים דורשות מקום.
ניר מרדן ונדב מלמן מתחלקים בתפקידי התופים לאורך האלבום. אדם מילינר מנגן בס ומעניק ייעוץ בכמה מהרצועות. מיקה יעבץ מוסיפה צ'לו, ושחר אמדור מנגן בחליל צד.
יובל אייזנברג מנגן בפסנתרים בשיר הנושא. דור רועה מנגן ב"הדברים החשובים" וב"דון". נועם חיימוביץ' וינשל מוסיפה כלי קשת ל"מי אני מה אני מה אני עושה פה".
גל עובד אחראי למיקסים, וארן לביא למאסטרינג. השניים שומרים על צליל קרוב, ברור ולא עמוס. ההפקה אינה מתחרה בטקסטים, אלא מעניקה להם גוף ותנועה.
לדברי טואג: "האלבום ממשיך את המסע המוזיקלי שלי, אבל מסמן גם נקודת מפנה. ניסיתי ליצור שפה מוזיקלית חדשה שמחדדת את הכנות והישירות. בניתי סאונד אינטימי וקרוב יותר, שנשען על יסודות הפולק. משם הוא פורץ אל מחוזות פופיים וחדים יותר".
"במרכז האלבום עומדת מחשבה על התודעה שלי כאבא, כמוזיקאי וכבן זוג. לצד היצירה והמשפחה עולים הפחדים, ההתמכרויות והדחף לרצות. אני לא מפחד לחשוף סתירות ולהביט במקומות שפחות נוח לדבר עליהם. בתוך הרעש, האבהות מזקקת עבורי את מה שחשוב באמת. היא מזכירה שגם שם אפשר למצוא חופש".
"אי אפשר לרצות את כולם" אינו מסכם את המסע של אבנר טואג. הוא עוצר בתחנה חשובה ומביט לאחור בלי לייפות דבר. השאלות נשארות פתוחות, אך הפעם הן מתחברות לתמונה שלמה.
אולי אי אפשר לרצות את כולם. אפשר לפחות להפסיק לברוח מעצמך, ואז להתחיל לשיר באמת.