עולם המופעים בישראל שוב נעצר. אולמות נסגרים, הופעות מתבטלות, והבמה מחשיכה. זה לא מפתיע. זה דפוס שחוזר על עצמו כבר שש שנים. מאז ימי הקורונה, דרך שבעה באוקטובר, ועד המלחמה הנוכחית, עולם התרבות נע בין עצירה לניסיון התאוששות. בכל פעם הוא קם, מתנער, חוזר לעבוד. ובכל פעם מגיעה המכה הבאה.
זה כבר קרה – אבל אז חזרו לנשום
גם בתחילת המלחמה בשבעה באוקטובר 2023 הכל נעצר. הופעות בוטלו, אולמות נסגרו, וההלם היה מוחלט. אבל אז חלה תנועה. התחילו יוזמות קטנות. הופעות מצומצמות. חזרה זהירה. הקהל הגיע. האמנים עלו שוב לבמה. הענף נשם. הייתה תחושה של דרך.
הפעם – אותה עצירה, בלי דרך חזרה ברורה
המצב כעת שונה. אין מתווה. אין צפי. אין שיח מסודר על חזרה. וזה בדיוק מה שמדליק את האור האדום אצל אנשי הענף. הם כבר מכירים את הסיפור הזה. והם יודעים כמה מהר הוא מדרדר.
אותם שמות מתחלפים – אותו דפוס נשאר
הממשלות התחלפו לאורך השנים. בנימין נתניהו, נפתלי בנט ויאיר לפיד הובילו בתקופות שונות, ובהמשך שוב נתניהו. גם שרי התרבות והאוצר התחלפו – ממירי רגב וחילי טרופר למיקי זוהר, ומישראל כ״ץ ואביגדור ליברמן לבצלאל סמוטריץ׳. אבל למרות חילופי השמות, הדפוס נשאר. הסיוע מתעכב, המתווים נבנים תוך כדי תנועה, והשטח הפרטי נשאר מאחור. זו כבר לא שאלה של מי מנהל – אלא איך המערכת פועלת.
הקול שעולה מהשטח
שאול מזרחי מבעלי הבארבי לא חיכה. הוא כתב, דיבר, התראיין. הדברים שלו עלו גם כאן כמעט כמו שהם. בלי פילטרים, בלי ריכוך. זעקה. במקביל עומד יוני פיינגולד, יו״ר איגוד תעשיית התרבות והפקות הבמה בישראל. ולמרות שהם פועלים במסלולים שונים, המטרה שלהם אחת. לדאוג לפועלים הקטנים.
המאבק יצא מהרשתות והגיע לאולפני הטלוויזיה. הקול נשמע. השאלה אם מקשיבים. דאגנו להביא בפניכם שלוש "הופעות" של שאול מזרחי באולפני הטלוויזיה כדי להעביר את המסר, בחלק מהם נראה שהמראיינים לא באמת מבינים במה דברים אמורים, צפו בעצמכם
לא הכוכבים – הנמלים
בתוך כל זה צריך לשאול מי באמת נפגע. לא האמנים הגדולים. לא בעלי ההפקות הגדולות. הנפגעים הם אלה שלא רואים. הנמלים (או הדבורים). טכנאי סאונד, תאורנים, מנהלי במה, אנשי תפאורה, חשמלאים, סדרנים, קופאיות, ספקי מזון ומשקאות. תעשייה שלמה פועלת כמו כוורת. מדויקת, מתוזמרת, בלתי נראית. ואז האור כבה.
והם נעלמים.
רובם עצמאים זעירים. הם מנהלים לבד את העסק שלהם. הם משלמים מסים. הם מחזיקים משפחות. וכעת אין להם הכנסה. כבר יותר משלושה שבועות.
שוב שליחויות, שוב נטישה
התמונה מוכרת. אנשי תרבות עוברים לשליחויות (כי בוולט משלמים). זה קרה בקורונה. וזה קורה שוב. רבים עוזבים את התחום. הידע נעלם. הניסיון מתפזר. ואיש לא מבטיח שיחזרו.
גם כשיש הופעות – זה לא באמת אותו דבר
אז כן, יש מי שיגידו שהענף לא נעצר לגמרי. יש הופעות. יש יוזמות. יש קהל. אבל כשמסירים את המסך, התמונה ברורה יותר. ההופעות עברו למקלטים, למרחבים מוגנים, למתכונת מצומצמת. וזה חשוב. זה מרגש. זה נותן אוויר. אבל זה לא באמת אינדי. בימים אלה עיריית תל אביב מכניסה יד לכיס ומסבסדת את העלויות של ההופעות הללו מתחת לאדמה. זו לא תנועה אורגנית של שוק חי, אלא פתרון עירוני שמחזיק את הראש מעל המים. וטוב שכך.
לא כל התרבות באותו מצב
צריך לומר את האמת. התיאטראות הגדולים נפגעים גם הם. הבימה, הקאמרי, בית ליסין, גשר, וגם חיפה ובאר שבע. האולמות ריקים. ההצגות נעצרות. אבל להם יש גב. תקציבים ציבוריים. תמיכה מהרשויות. חוגי ידידים. זה לא מבטל את הפגיעה. זה כן נותן רשת ביטחון. ולצד השני אין. אמרגנים, מפיקים, בעלי מועדונים וכל אנשי השטח פועלים בלי גב כזה. כשהפעילות נעצרת – הכל נעצר.
הפער הזה צורב. והוא עומד בלב הזעקה.
מאבק על נראות
שאול מזרחי ויוני פיינגולד מדברים על פרנסה. אבל לא פחות על נראות. הענף הזה נעלם מהשיח. כאילו אינו קיים. והם דורשים שיראו אותו. לא רחמים. הכרה.
זה כבר לא רק התרבות – זה כשל רוחבי
ולא רק אנשי תעשיית המופעים זועקים. גם יו״ר ההסתדרות מצביע על כשלים עמוקים במתווה הפיצויים. אין מנגנון קבוע למצבי חירום, עובדים רבים נשארים מחוץ למענה, והפער בין המגזר הציבורי לפרטי בולט. המדינה שוב מגיבה באיחור ומשאירה עובדים בלי ודאות. זו כבר לא בעיה של ענף אחד, אלא כשל תכנוני רחב.
ומהצד השני
התגובה מהציבור מורכבת. יש תמיכה. אבל יש גם זלזול. יש מי שרואים בתרבות מותרות. יש מי שלא מבינים את הדחיפות. ולפעמים זה גולש למקומות קשים. וזה רק מעמיק את הפער.
שש שנים של מכות
שש שנים של כאפות ונגיחות עברו על עולם התרבות. מקורונה, דרך שבעה באוקטובר, ועד היום. וכל מה שהוא מבקש עכשיו הוא פשוט. לדאוג לפועליו. לא לכוכבים. לא לכותרות. לאנשים. אלה שבונים את הבמה, מדליקים את האור, מכוונים את הצליל. ובינתיים הקול רק מתחזק. אנחנו אוויר. והפעם הם לא מוכנים להישאר שקופים.