אורפנד לנד בהיכל התרבות. באופן אישי לא גדלתי על הסגנון המוזיקלי של להקות המטאל. התחנכתי על צלילי דינוזאורים משנות השבעים. להקות רוק כבד קלאסי דוגמת דיפ פרפל, אוריה היפ, לד זפלין ובלק סבאת'. מוזיקה של פעם. סגנון המטאל לוקח את המאזין והיוצר למקומות אחרים. שטיחי סאונד עבים יותר, קולות גרוניים – גרואלינג ומתן תשומת לב מוגזמת לדיסטורשן מכוון והכפלות תופים. אפילו שהטקסטים נוכחים בספרות גבוהות, הסאונד, פחות נוח לאוזני, עניין של חינוך והרגל…
אך תנו לי הזדמנות לחוות מופע ייחודי, חד פעמי או חגיגי ואני אהיה שם. למזלנו, בהיכל התרבות אי אפשר באמת לרקוד פוגו או לעשות קראוד סרפינג. יש כיתת סדרנים שמשתדלת להקפיד על הכללים עד כמה שניתן.
לראשונה חוויתי מופע של אורפנד לנד ביום הולדתו ה- 41 של קובי פרחי. סולנה של הלהקה, אז זו הייתה חגיגה אקוסטית המלווה באירוחו של יהודה קיסר המיתולוגי.
החגיגה של אורפנד לנד בהיכל
אמש זו הייתה חגיגה אחרת לגמרי. להקת אורפנד לנד חגגה שלושים שנות קיום ופעילות. במופע ייחודי מסוגו. חמישים שנה אחרי שלהקת הצ'רצ'ילים הופיעה בהיכל התרבות עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה. הופיעו חברי להקת אורפנדלנד כשהם מלווים בתזמורת האופרה הקאמרית בת 45 נגנים בניצוחו של אלון שטרן ובמקהלת האקפלה מטאל הלסקור בניצוחה של נועה גרומן, בפני אולם המלא מפה לפה במעריצים.
המופע נפתח עם ביצוע משולב ליצירות Mabool ו- The Storm Still Rages Inside. מתוך אלבומה השלישי של הלהקה "מבול". אלבום המביא את סיפור התפצלות שלושת הדתות הגדולות בעולם – יהדות, נצרות ואיסלם.
המופע המשיך עם היצירה Like Orpheus מתוך אלבומה האחרון של הלהקה שיצא בשנת 2018 – Unsung Prophets And Dead Messiahs. בשלב הזה הקהל כבר עמד על רגליו צמוד למושבים כשהוא מצטרף לשירת הגראולינג של קובי פרחי ומנופף בידיו בקצב. אלו בדיוק הרגעים שכדאי להעיף מבט לעבר האולם ולראות את הקהל המשתף פעולה עם המוזיקאים שעל הבמה כמעין נחשול אנושי ששר ומתנועע בקצב.
המופע ממשיך עם כל השטיקים והטריקים של מופע מטאל כהלכתו, פוזות, תנועות ומחוות של הנגנים בינם לבין עצמם ובינם לבין הקהל, רגעים בהם עשרות נגני התזמורת "מנסרים" את הלילה בעוצמה ובנות ובני המקהלה נותנים את קולם בשירה רועמת.
אני, חמוש באטמי אוזניים, לוקח את הזמן שלי להתבונן בקהל, נשים מבוגרות שלא היית מחבר אותן כלל בראשך לסיטואציה הזו, ידיים למעלה וגרונן ניחר בשירה, ילדים קטנים, ואני מתכוון לכך – קטנים, בחולצות מטאל שחורות מוכיחים להוריהם כי חונכו נכון, שרים ומנופפים בידיהם למעלה, מה שנקרא דור אל דור יביע אומר…
קרוב לשעתיים של הפגזה ארטילרית של צלילים. טונות של שטיחי בס מחוספס ופועם, רבדים של דיסטורשן גיטרות וענני קלידים. האדרנלין מגיע לכמויות ענק בכלי הדם, השמחה מעורבת בשאגות והקהל יוצא מגדרו אך בה בעת לא עוזב את מקום מושבו, משמעת עצמית. אמנם לקראת הסוף כמה נערות הגיעו לקדמת הבמה אך הסדר נשמר. קהל טוב.
לחצו לצפייה בגלריית התמונות המלאה מהמופע
רגעים של הופעה
