אקו מורגנשטרן המוכרת מהצמד ECHO&TITO חוגגת השקת אלבום סולו Calling on Wonders. שיר "ארנבת" אלוני הגיעה אמש למועדון האזור ומביאה את הרשמים והמראות.
שנה אחרי שאקו מורגנשטרן ותום עידן חגגו את השקת אלבומם האחרון "Bastard" במסגרת הצמד Echo & Tito חוגגת אקו עצמה השקת אלבום סולו ראשון במסגרת הלייבל Raw Tapes, שיר "ארנבת" אלוני הגיעה אמש למועדון האזור בתל אביב כדי לטעום את הצלילים, המראות והתחושה עבור קוראי הבלוג.
כבר כמה שנים טובות חבורת Raw Tapes מולידה הרכבים ואמנים מוכשרים מאוד, הרבה עבודה יצירתית משותפת שיש לה כמובן כמה מאפיינים שחוזרים על עצמם סגנונית בין ההרכבים, אבל הם תמיד מעניינים מאוד לאוזן ואם אצטרך לאמ;לק לכם את הטור שלי- ככה נשמע בגדול ההווה/עתיד של המוזיקה. וזה כבר ידוע.
אז את קולה של אקו שמעתי בין ההרכבים השונים של הלייבל המצליח, קול מלא בנשמה ואופי. אבל איכשהו פספסתי את התקופה שלה בהרכב אקו וטיטו. עכשיו כשהיא משיקה את אלבום הסולו הראשון שלה, זו הייתה הזדמנות לשמוע ולראות אותה בפרונט.
ראשית מאוד חשוב לי להתייחס להופעת החימום המצוינת של להקת Alaska Snack Time, שזו פעם ראשונה שאני שומעת אותם או עליהם, הרכב שיגיע רחוק מאוד- גרוב מעולה במיוחד התיפוף הראוי לציון של רועי ראמי, הופעה אפקטיבית- אומנם בהחלט שייכת לז'אנר הפופ-אלקטרוני-רחפני-אבל-גרובי, אבל גם הופעה שהשימוש בה בגיטרה חשמלית מביא אותה ליצירת רוק מסוג אחר. להלן, רוק-אלקטרוני-רחפני-אבל-גרובי. עם זאת היו רגעים שחשבתי שאני שומעת ג'ז מהאייטיז. במיוחד כשהגיעו חלקים של נגינה בסקסופון. ועם זאת, היפוכי המקצבים הוירטואוזיים של ראמי הזכירו לי שאנחנו בכל זאת ב-2016.
ההרכב אלסקה יורדים מהבמה עם מיטב הציוד החדשני של עולם המוזיקה הסמי-אלקטרונית, ואחריהם המתנה ארוכה, לטעמי מעט ארוכה מדי, ביניהם לבין ההופעה של אקו, הגם שהמתנה זו לוותה במוזיקה מהז'אנר שנשמעה מעולה ותהיתי מי אלה המושמעים ואיפה אפשר להשיג את המוזיקה הזו. את ההתארגנויות היו יכולים לעשות לפני שכולם מגיעים ולהיות כבר מוכנים לעלות, לא היה הרבה מה לארגן ממה שיכולתי לקלוט, אולי אני טועה אבל זה הרגיש קצת יותר מדי מריחת זמן.
ונחזור מההתמרמרות הקלה שלי למוזיקה עצמה: אם יצא למי מששת קוראיי לעקוב אחרי הביקורות שלי כאן, אולי כבר הבנתם שיש לי איזה אישיו עם הרכבים ולהקות שהם מוכשרים בטירוף מוזיקלית ויוצרים מוזיקת אווירה באנגלית וכזו שהיא כל כך אווירתית שאין איך לגעת בה ולהרגיש אותה.
הרגע של ההבדל קרה בין שתי ההופעות. אם אלסקה ניסו בצורה נחמדה ומאוד עדינה לומר לקהל שהם יכולים להתקרב ולהרגיש חופשי לרקוד והקהל עדיין ישב במעגל מרוחק חוץ מבחור אמיץ אחד שקם לרקוד בלי חשבון, אקו- תוך דקה מהעלייה לבמה אמרה באסרטיביות "כולם מיד להתקרב!" והקהל ציית לה כמו העכברים לחלילן מהמלין, תוך שניות כולם קרובים לבמה. תפסה אותם. הרגע שבו הבנתי- וואלה, יש כאן משהו אחר ממה שבדרך כלל קורה בהופעות בז'אנר הזה. לא עוד ריחוק. אלא- קירבה והזמנה.
בהופעה הזו, גם של אלסקה וגם של אקו- סוף סוף הייתה תחושה של משהו שאפשר לגעת בו. מרגיש. מתרגש. יותר נכון, מתרגשת, אקו, חמודה וחולצת נעלי עקב גבוהות שלא היו נוחות לה, ואחריה הקהל חולץ נעליים ורוקד יחד איתה, בתנועות האיטיות, החושניות משהו, גם בתוך רגעים של כמעט שקט. כאילו כל ניע של האוויר גורם לה להזיז תאים אחרים בגוף.
היא מלווה בהרכב ממיטב חברי רו טייפס, האחים הנדלר, המתופף אמיר ברסלר והסקסופוניסטית קרן דוניץ/דן (אני כבר אף פעם כנראה לא אהיה בטוחה איזה משמות המשפחה שלה הוא הנכון, צריכה לשאול אותה מתישהו). הם מצליחים לתת לה את המעטפת המוזיקלית מבלי לגנוב את הפוקוס, במיוחד קרן שמפליאה אותי היכולת שלה לנגן על הסקסופון בעדינות מרובה, וזה כלי שקשה לא לבלוט אתו ועדיין היא מצליחה להפיק ממנו תפקידים אווירתיים שמחמיאים לעיבוד כולו.
משום מה הרגשתי שאקו עדיין הולכת יותר מדי לחלקים האחוריים יותר של הבמה, כאילו עוד לא התרגלה להיות הפרונט, עדיין מורגלת בלהיות חלק אנונימי מהרכב. אמנם יחסית לזמרות הז'אנר גם מקרב הרכבי רו טייפס- היא נתנה מעצמה הרבה יותר, משהו יותר כנה, פתוח, בגובה העיניים, הבחורה מהדלת ממול, שבאמת מדברת אליך ולא רק באה לעשות אווירה הו-כה-קולית שמרוב שהיא קולית היא לא באמת שם ואתה רק מדמיין את זה, אלא היא שם- מאה אחוז. כל דבר שהיא שרה, גם בקטעי שירה שהם לא ממש סול אלא יותר סוג של דאב, היא מכוונת למטרה. וקולעת.
אהבתי ולא אהבתי את איך שהיא הציעה לקהל, למי שלא מבין על מה היא שרה, להסביר. ושהיא הפנתה את מי שלא מבין לשים פתק בתיבת התלונות. מצד אחד, זה מראה קצת הומור עצמי ומודעות לזה שהסגנון יש בו משהו מעט לא נגיש באופן אינהרנטי, מרוחק כי ככה עושים אווירה, אתה עושה אווירה כדי להיות אוויר, להיות פס הקול המושלם של הברים הלוהטים של העיר, שירגישו אותך בלי שתהיה נוכח באמת; במצב כזה לשיר טקסט שיהיה מובן זה כמעט בלתי אפשרי מרוב האפקטים שמונחים על השירה.
מצד שני- זו אמירה שיכולה להיתפס כקצת מתנשאת, כאילו- לא באמת איכפת לה שהקהל לא מבין את הטקסט, תסתדרו עם מה שיש. היא "מוכנה להסביר" אבל לא באמת. התחכמות, שאולי מצליחה לתאר במדויק מה הבעיה שלי עם הז'אנר, עם המוצלחות המושלמת הזו מבחינה מוזיקלית שלא באמת איכפת לה אם אתה מבין אותה או לא- הם מוצלחים, והתפקיד שלך זה לקבל את מה שיש או להיחשב קצת פחות מגניב, מעודכן ובקליקה הנכונה.
בגדול אהבתי את מה ששמעתי וראיתי, אין ספק שהיא משב רוח מרענן בגישה שלה, בקול שלה, בסגנון שהיא מביאה שהוא הרבה יותר חי ודינאמי ממה ששמעתי עד כה ושיש בקול שלה איכויות של ג'אז וסול ברמות גבוהות מאוד. גם העטיפה המוזיקלית גרובית, אווירתית, חדשנית. בראש שלי חשבתי לרגע מה היה קורה לה לו הייתה מופיעה עם להקת אלסקה סנאק טיים, לא כלהקת החימום שלה אלא כמלווים שלה. זה היה יכול להיות באמת מעניין. ואולי זה עוד יקרה. לפי התגובות של הקהל, היא יוצרת חשמל, היא מצליחה להרקיד את כולם, להכניס אותם לאווירה אבל כזו שהיא באמת מאוד חושנית ומלטפת. יש לה את זה.
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום שיר ארנבת אלוני
