Site icon הבלוג של יובל אראל

פרידה מקובי רכט – האיש שהביא את הרוקנ'רול ונשאר קצת מחוץ לאור הזרקורים

קובי רכט. צילום טוני פיין

קובי רכט. צילום טוני פיין

יש מוזיקאים שהציבור זוכר בזכות להיט אחד. אחרים בזכות אלבום שהפך לקלאסיקה. קובי רכט השתייך לסוג אחר של יוצרים. אלה שהיו שם כשהמוזיקה הישראלית התחילה להחליף כיוון. כשהגיטרות החשמליות ביקשו מקום לצד האקורדיון, כשהרוקנ'רול החל לחלחל אל הזמר העברי וכשדור שלם של מוזיקאים צעירים חיפש לעצמו שפה חדשה. רכט היה שם, לא תמיד בקדמת הבמה, אבל בהחלט בין האנשים שעיצבו את הצליל.

יעקב (קובי) רכט, יליד 1947, החל את דרכו המוזיקלית כנער עם להקת הקצב "קובי רכט וכוכבי הלכת". בהמשך שירת בלהקת פיקוד מרכז, וקולו נשמע בין היתר בשיר "גבעת התחמושת". אלא שמי שגדל בתוך הממסד המוזיקלי הישראלי של שנות השישים, ביקש מהר מאוד לפרוץ את גבולותיו. בשנת 1968 חבר לעדנה גורן והקליט עמה את האלבום "שירי סשה ארגוב". מפגש מרתק בין המלחין הגדול של הזמר העברי לשני קולות צעירים, שהעניקו לשיריו חיים חדשים.

הרוקנ'רול כבר היה כאן

בראשית שנות השבעים חבר רכט לקובי אשרת. השניים יצרו יחד את "לך איתה", שהתפרסם בביצועה של אילנה רובינא, והקליטו כצמד "הקוביות". בהמשך הצטרף אליהם חנן יובל, וכך נולדה שלישיית "שובבי ציון". ההרכב אמנם פעל תקופה קצרה, אבל השאיר אחריו שירים כמו "למה עכשיו" ו"איש גדול", שהציגו אפשרות אחרת למוזיקה עברית. הרמוניות קוליות, השפעות מערביות, מקצבים חדשים, ובעיקר הרצון להשתחרר מהתבניות המוכרות.

רכט לא הסתפק בהצלחה המקומית. הוא יצא לאירופה, פעל בצרפת, הקליט באנגלית ובשפות נוספות והיה שותף לפרויקטים בינלאומיים. אחד השאפתניים שבהם היה המחזמר הקולנועי "התפוח" (The Apple), שיצר עם איריס יוטבת והפך בשנת 1980 לסרט בבימויו של מנחם גולן. הסרט לא זכה להצלחה מסחרית, אך הפך ברבות השנים ליצירת פולחן. גם כאן אפשר לזהות את רכט, מוזיקאי שלא חשש לחלום בגדול, אפילו כשהחלום לא התיישב עם טעמו של הקהל.

בשנת 1983 הוציא את אלבום הסולו "מסתובבת שמועה", שכלל את "הכול נמס" ואת "רגאיי הבטלן". האחרון, במקצב רגאיי קליל ובקריצה שובבה, הפך לאחד משיריו המזוהים ביותר. בתוך חברה שמקדשת עבודה, הישגיות ומרוץ בלתי פוסק, הציע רכט להוריד הילוך. אולי בלי שהתכוון לכך, השיר הזה הפך גם למעין הצהרת עצמאות מוזיקלית. לעשות את הדברים בדרך שלך, גם אם כולם רצים בכיוון אחר.

במקביל עסק בהפקה, בהלחנה ובמשחק. הופיע בסרטים "הלהקה" ו"צומת וולקן", הלחין מוזיקה לקולנוע ושיתף פעולה עם יוצרים רבים. בהמשך הגיעו האלבומים "נגד הלב" עם יושי שדה, "הרגע הנכון" בהפקת פיטר רוט וטל שגב, ו"דברים השתנו", שבו שב לשתף פעולה עם קובי אשרת. כל אחד מהם חשף צד אחר באותו יוצר סקרן, שמעולם לא הסתפק בלהיות רק זמר.

פגשנו אותו שוב, בין הזיכרונות לשירים

לאורך השנים חזר קובי רכט אל הבמות ואל השירים שליוו את דרכו. בפברואר 2018, במועדון שבלול בנמל תל אביב, הוא נפגש מחדש עם עדנה גורן, חמישים שנה לאחר שהקליטו יחד את שירי סשה ארגוב. השניים חזרו אל הקלאסיקות המוכרות, הפעם בעיבודי ג'אז ומתוך ניסיון חיים של שני אמנים שראו את המוזיקה הישראלית משנה את פניה פעם אחר פעם.

בדצמבר 2019 נערך באולם אסיא במוזיאון תל אביב ערב המחווה "אוהבים אותך קובי רכט". צור בן זאב וורדינה כהן יזמו את האירוע, שבו התגייסו חבריו ושותפיו לדרך כדי להוקיר אותו ולסייע לו כלכלית. אסף אמדורסקי שר עמו את "הכול נמס", עדנה גורן חזרה לשירי סשה ארגוב, ולשיאו של הערב התאחדו שובבי ציון. קובי אשרת, חנן יובל וקובי רכט שבו אל השירים שהקליטו כמעט חמישים שנה קודם לכן. שלושה מוזיקאים ותיקים, עם הרמוניות שהזכירו כי מוזיקה טובה אינה כפופה ללוח השנה.

אלא שמאחורי ערב ההוקרה הסתתר גם סיפור כואב. רכט, שכבר התמודד עם בעיות בריאותיות, נקלע למצוקה כלכלית. אותו מוזיקאי שכתב, הלחין, הפיק והקליט בארץ ובעולם, נזקק לעזרת חבריו כדי להתמודד עם המציאות. זהו רגע שמעורר מחשבה על היחס שלנו לאמנים הוותיקים. אנחנו אוהבים את השירים, מתרפקים על הנוסטלגיה וממהרים להעניק תוארי כבוד, אבל לא תמיד זוכרים את האדם שמאחורי המוזיקה.

חבל שלא הגיע למספיק אנשים

אולי העדות המדויקת ביותר למעמדו של רכט נשמעה דווקא בנובמבר 2025. טוני פיין פגש את פיטר רוט מאחורי הקלעים בזאפה הרצליה, במסגרת סיקור מופע השקת אלבומו "50". כאשר נשאל רוט על שיתופי הפעולה הזכורים לו במיוחד, הוא בחר דווקא ברכט: "היו הרבה, אבל אני אזכיר דווקא את קובי רכט. הוא אחד האנשים הכי מוכשרים שיצא לי לעבוד איתם. עשינו אלבום נהדר, 'הרגע הנכון', שאני מאוד גאה בו, וחבל שלא הגיע למספיק אנשים."

המשפט האחרון של רוט מספר אולי את הסיפור כולו. יצירה טובה, כישרון יוצא דופן, ולא תמיד מספיק אוזניים שהקשיבו. רכט לא היה כוכב פופ במובן המקובל של המילה. הקריירה שלו התפצלה בין הרכבים, אלבומים, הפקות, קולנוע ותקופות ארוכות מעבר לים. ייתכן שדווקא השפע הזה הקשה על הציבור לזהות את מלוא תרומתו.

עם לכתו נותרת אחריו מורשת מוזיקלית עשירה, שחלקים ממנה כבר הפכו לנכסי צאן ברזל. "לך איתה", "למה עכשיו", "אלבום משפחתי", "הכול נמס" ו"רגאיי הבטלן" הם רק כמה מן השירים שממשיכים לספר את סיפורו. אבל מעבר ללהיטים, נותרת דמותו של יוצר שהעז לצאת מהמסגרת, לחפש, להתנסות ולשוב וליצור.

וכעת, כשהמוזיקה הישראלית נפרדת ממנו, אולי הגיע הזמן להקשיב מחדש גם לאלבומים שלא הגיעו למספיק אנשים.

יהי זכרו ברוך.

 

Exit mobile version