מהפואיה של הבימה אל היכל התרבות
יש לי חיבה מיוחדת למוזיקאים שאפשר לפגוש גם מחוץ לאור הזרקורים. כזה הוא רובי אביזיז, שכבר ארבע שנים יושב מול הפסנתר בפואיה של התיאטרון הלאומי הבימה. לא פעם נעצרתי להקשיב לו לפני כניסה להצגה. לפעמים כמה דקות, לפעמים קצת יותר. אמש כבר הגעתי במיוחד בשבילו, לאולם צוקר בהיכל התרבות. מקום אחר, קהל אחר, אבל אותו רובי ואותו פסנתר.
הקונצרט ״חלומות״ הגיע בעקבות הצלחת המופע הקודם שלו, ״בראשית״. והנה, גם הפעם הכרטיסים אזלו מראש. לא עניין של מה בכך עבור מוזיקאי בן 24, שמבקש למלא אולם ביצירותיו המקוריות ובפרשנויות משלו למוזיקה מוכרת.
בין הקלידים לחלומות
רובי התיישב מול פסנתר הכנף ופתח את הערב לבדו. בלי הקדמות מיותרות ובלי להעמיס על הבמה. חמש יצירות מקוריות, ובהן Focus, Alone in the Theater ו־Genesis C, אפשרו להתרכז בנגינה עצמה. משם הלך המופע והתפתח, כמעט כמו סיפור שמתחיל בלחישה ומוסיף לעצמו בהדרגה עוד ועוד קולות.
כשהמוזיקה מקבלת צבע וגובה
אחד הרגעים המסקרנים הגיע עם Liminal. לצד הפסנתר וכלי ההקשה הופיעה רקדנית בשמלה ענקית, צבעונית ורבת שכבות. היא נעה, התרוממה לגובה ושבה לרדת, כשהשמלה משנה את צורתה במהלך המופע. בתחילה נדמה היה שמנגנון נסתר מאפשר את התנועה האנכית. אלא שצפייה חוזרת בתיעוד גילתה את הסוד: בתוך השמלה הסתתר רקדן נוסף, שהניף את בת זוגו לגובה. השניים, Katerina Pisetski ו־Dmitry Brekhov, הפכו את הקטע למעין משחק תיאטרלי בין גוף, תנועה ואשליה. לרגעים נדמה היה שהשמלה עצמה קמה לחיים. רגע צבעוני ומפתיע, שהוסיף למוזיקה גם קורטוב של קסם בימתי.
כשרחמנינוב פוגש את הביטלס
בהמשך הצטרפו נגני כלי הקשת: הכנרים גיא שיק ונעמה צרפתי, אורי ליבר בוויולה והדס כספי בצ׳לו. אביזיז לקח את המוזיקה למחוזות נוספים, כשהוא מחבר בין רחמנינוב ל־I Dreamed a Dream ובין מוצרט ל־Yesterday של הביטלס. מפגשים שאולי נראים משונים על הנייר, אבל מציעים דרך אחרת להתבונן במנגינות שכולנו מכירים.
ואז הגיע ״חלומות״. אותו שיר נפלא שכתבה רחל שפירא, הלחין יאיר קלינגר וביצעה לראשונה רוחמה רז. קלאסיקה ישראלית ששיני הזמן אינן מצליחות לנגוס בקסמה. רובי שילב אותו עם Passacaglia, וכשהמנגינה המוכרת החלה לזרום מקלידי הפסנתר, הצטרף הקהל בשירה. בלי הזמנה מיוחדת ובלי מנצח שיסמן מתי להיכנס. כולם פשוט הכירו את המילים. זה היה אחד הרגעים היפים של הערב, כשהגבול בין הבמה לאולם התמוסס מעצמו.
מקונצרט אינטימי להפקה עשירה
הנבלנית שיר ברוקס הצטרפה בהמשך עם ״לו יהי״, והעניקה גוון נוסף להרכב. לקראת הסיום הגיעו גם המקהלות ״בת קול״ ו״לשיר בגיל״, בניצוחה של דליה לזר־שמעון. קולות צעירים לצד עוד יותר צעירים, עם ״מיליון כוכבים״, ״ברקרולה״, ״לילות מוסקבה״ ו־Genesis A. הפסנתר הבודד מתחילת הערב כבר חלק את הבמה עם עולם מוזיקלי שלם.
בהדרן חזר רובי אל Focus, היצירה שבה פתח את הקונצרט. הפעם הצטרפו אליו כלי הקשת וכלי ההקשה. אותו לחן, אבל בלבוש אחר. דרך יפה לסגור מעגל, ואולי גם לומר משהו על הדרך שעושה המוזיקאי הצעיר הזה.
אני חוזר לרגע אל הפסנתר בפואיה של הבימה. שם, בין אנשים שממהרים להצגה לבין מי שעוצרים להקשיב, התחיל עבורי הסיפור עם רובי. אמש, מול אולם צוקר המלא, קיבל הסיפור הזה פרק נוסף. אביזיז אינו מוותר על החלומות שלו, ובעיקר מצליח לשכנע עוד ועוד אנשים להגיע ולהקשיב להם. מבחינתי, זה כבר הישג לא קטן.
כמה רגעים מתוך הקונצרט
