מאיה דוניץ – כשהפסנתר יוצא למסע אל מחוץ לקלידים

אחת, אחת ושני כלים

יש משהו מסקרן במפגש בין מוזיקאי בודד לקהל, ללא הרכב מלווה או תזמורת. אין כאן מי שיגבה את המבצע, ישלים את המשפטים המוזיקליים או יעניק מקצב קבוע להישען עליו. כל האחריות מוטלת על זוג ידיים, על הדמיון ועל היכולת להפוך מחשבה לצליל. אמש, יום שלישי, 13 באוקטובר, שבה הפסנתרנית, המלחינה והיוצרת מאיה דוניץ אל תיאטרון ענבל ההיסטורי בנווה צדק. המפגש התקיים במסגרת סדרת מופעי הסולו "אחד אחד" שאוצר רביד כחלני, המעניקה לאמנים הזדמנות להציג את עולמם המוזיקלי במתכונת אינטימית.

עבור דוניץ הייתה זו גם סגירת מעגל קטנה. לפני כעשרים שנה הופיעה באותו אולם עם המופע "בוגי ווגי, הונקי טונק ובלוז – הפסנתר של הבורדל". הפעם חזרה עם מטען מוזיקלי רחב, שנע בין מסורות קלאסיות, ג'אז, מקצבים אפריקאיים ומוזיקה ניסיונית. אלא שהפעם לא מדובר היה במסע מוזיקלי אל מחוזות הבוגי ווגי והבלוז המוכרים. דוניץ בחרה לקחת את המאזינים למקום אחר, חופשי יותר, לעיתים מהורהר ולעיתים מופשט לחלוטין.

כשהאצבעות מספרות סיפור

מול הקהל ניצב פסנתר כנף גדול, גראנד פיאנו, ולצדו אורגן חשמלי. שני הכלים שימשו את דוניץ לאורך הקונצרט, אך לא תמיד באותה דרך. הנגינה שלה התאפיינה בחיפוש מתמיד אחר אפשרויות ביטוי. לעיתים היא הניחה לצלילים להתפתח באיטיות, כמעט כמו מחשבה שמתגבשת תוך כדי תנועה. בפעמים אחרות התרחבו המשפטים המוזיקליים לכדי מרקמים מופשטים, שלא ביקשו להתכנס למלודיה מוכרת או למבנה צפוי.

ובתוך כל אלה ניתן היה לחוות את איכות היצירה שלה. זו בקעה מבעד לנגיעות אצבעותיה בקלידים, דרך המפגש בין הרמוניה, קצב ומרחב, ובעיקר באמצעות היכולת להפוך רצף צלילים לחוויה מוזיקלית.

בשלב מסוים עברה דוניץ אל האורגן החשמלי והתמסרה לנגינה בו בלבד. המעבר שינה את אופיו של המרחב הצלילי. התהודה האקוסטית של פסנתר הכנף פינתה את מקומה לגוונים החשמליים, שהציעו אפשרויות אחרות של צבע ועומק. אולם בהמשך, כאשר שבה אל הפסנתר הגדול, היא לא נטשה לחלוטין את האורגן. דוניץ המשיכה לשלב את קלידיו בתוך נגינת הפסנתר, וכך יצרה דיאלוג בין שני הכלים. הצליל האקוסטי והצליל החשמלי נפגשו, השלימו זה את זה ולעיתים אף הציעו כיווני ביטוי שונים.

הבחירה הזאת הייתה מעניינת במיוחד משום שלא מדובר היה בשני מוזיקאים המנהלים שיחה, אלא ביוצרת אחת המנהלת דיאלוג עם עצמה באמצעות שני כלים.

בין מסורת מוזיקלית לחופש מוחלט

מאיה דוניץ אינה פסנתרנית שקל להכניס למגירה מוזיקלית אחת. לאורך שנות פעילותה היא נעה בין מוזיקה קלאסית, ג'אז חופשי, יצירה אלקטרונית ואמנות סאונד. לצד עבודתה כמלחינה וכמבצעת, היא שיתפה פעולה עם מוזיקאים מרחבי העולם וחקרה מסורות נגינה שונות.

אחת התחנות המשמעותיות במסעה הייתה המפגש עם המוזיקה האפריקאית, ובמיוחד עם המסורות המוזיקליות של זימבבואה. את ההשפעות הללו היא משלבת בשפה האישית שפיתחה, לצד היכרות עמוקה עם המוזיקה הקלאסית האירופית. וכאן טמון אולי אחד המפתחות להבנת יצירתה. עבור דוניץ, הפסנתר אינו רק כלי שנועד לבצע עליו יצירות כתובות. הוא משמש גם מעבדה לחיפוש אחר צלילים, לבחינת אפשרויות הרמוניות וליצירת מפגשים בלתי צפויים בין סגנונות.

אפשר כמובן לחפש בנגינתה הדים לבאך, לג'אז האמריקאי או למקצבים אפריקאיים. אולם נדמה שדווקא הניסיון להגדיר כל רגע באמצעות סגנון מוכר מחמיץ משהו מהותי. דוניץ אינה מבקשת בהכרח לצטט מסורות מוזיקליות, אלא להשתמש בהן כדי ליצור שפה משלה.

לא תמיד צריך להבין, לפעמים מספיק להקשיב

אני מודה שהמפגש עם מוזיקה ניסיונית ומופשטת דורש לעיתים שינוי בהרגלי ההקשבה. מי שגדל על בלוז, רוק, נשמה וג'אז קצבי רגיל לחפש את הגרוב, את המשפט המלודי ואת נקודת המפגש שבין המקצב לגוף.

אצל דוניץ לא תמיד מוצאים את אלה במקומות הצפויים. לעיתים נדמה שהמוזיקה פונה דווקא אל המחשבה, אל הדמיון ואל אותה פינה בתודעה שבה אנחנו מניחים לצלילים לעורר תחושות מבלי לדרוש מהם הסבר. וזה גם היופי שבעניין. לא כל יצירה מוזיקלית חייבת לספר סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. לפעמים עצם החיפוש הוא הסיפור, והדרך שבה המוזיקאית בוחרת להתקדם מצליל אחד למשנהו מעניינת לא פחות מהתוצאה.

במהלך הקונצרט אפשר היה לחוות את דוניץ כמי שמכירה היטב את הכלים העומדים לרשותה, אך אינה מסתפקת באפשרויותיהם המוכרות. היא מבקשת להמשיך ולגלות בהם דברים נוספים.

ואז הצטרף גם הקול האנושי

לקראת סיומו של הקונצרט, שנמשך שעה בדיוק, הוסיפה דוניץ גם את קולה אל הנגינה. אחרי מסע אינסטרומנטלי מהורהר, מופשט וניסיוני, הגיעה יצירה מלווה בשירה שעסקה במציאות המטורללת שבה אנחנו חיים ובבקשה לשחרר.

מה בדיוק ביקשה לשחרר? את מי, את מה ומאיזה מצב? דוניץ לא סיפקה בהכרח תשובה חד-משמעית, ואולי גם לא היה צורך באחת כזאת. כל אחד מהמאזינים יכול היה לקחת את המילים למקום האישי שלו. במציאות הישראלית הנוכחית, שבה נדמה שכל אחד נושא עמו מטען אחר של מחשבות, תחושות ודאגות, המילה "לשחרר" מסוגלת לעורר לא מעט אסוציאציות.

דווקא משום כך, הבחירה לסיים את הערב בשירה העניקה לקונצרט רובד נוסף. לאחר שהניחה לצלילים לדבר במשך מרבית המופע, הצטרפו אליהם גם המילים. המוזיקה לא איבדה את אופייה החופשי, אבל לפתע הופיע בתוכה גם קול אנושי שמבקש לומר משהו על העולם שמחוץ לאולם.

ולפעמים אין צורך לפרש את האמירה עד תומה. אפשר פשוט להניח לה להדהד.

שעה אחת מחוץ למסגרות

סדרת "אחד אחד" בתיאטרון ענבל מאפשרת מפגשים מוזיקליים מסוג שלא תמיד מוצאים על הבמות הגדולות. במקום הפקות עתירות משתתפים, תאורה ואמצעים חזותיים, היא מציבה את האמן ואת יצירתו במרכז תשומת הלב. המפגש עם מאיה דוניץ המחיש את היתרון שבפורמט הזה. שעה אחת אפשרה לה להציג עולם מוזיקלי שאינו ממהר להתחנף לאוזן, אלא מזמין אותה להתרחב, להתנסות ולהכיר דרכי הקשבה אחרות.

יצאתי מהאולם עם מחשבה על המרחק שעברה דוניץ מאז מופע הבוגי ווגי והבלוז שהעלתה באותו מקום לפני עשרים שנה. מצד אחד, אפשר למצוא קשר בין אהבתה המוקדמת למסורות הפסנתר לבין החיפוש המוזיקלי העכשווי שלה. מצד שני, נדמה שבמהלך השנים הרחיבה את גבולות הביטוי שלה הרבה מעבר להגדרות הסגנוניות המוכרות.

ואולי זה סוד קסמה של מוזיקה חיה, במיוחד כשהיא מגיעה מיוצרת שאינה חוששת להתנסות. לפעמים אנחנו יוצאים מהבית כדי לשמוע את השירים שאנחנו כבר מכירים ואוהבים. בפעמים אחרות אנחנו מגיעים כדי לגלות משהו שלא ידענו שאנחנו מחפשים.

אמש בתיאטרון ענבל, מאיה דוניץ הציעה בדיוק את האפשרות השנייה.