יש סרטים תיעודיים שמחזירים אותך אל להקה שאהבת. אחרים פותחים מחדש פרק שלם בתרבות הישראלית. "שפתיים", ששודר הערב בכאן 11, עושה את שני הדברים יחד. במרכז עומד חיים אוליאל, מייסד הלהקה והכוח המניע שלה. סביבו מתקבצים האנשים שהיו שם כאשר הכל התחיל. הם מחזירים אותנו לשדרות, לאולמות השמחות ולימי הקסטות. בעיקר הם מזכירים כיצד מוזיקה שנדחקה הצידה כבשה לבסוף את המרכז.
הסרט, בבימויו ובהפקתו של רובי אלמליח, נמשך כשעה. הוא הוצג לראשונה במסגרת דוקאביב 2026. בהמשך הגיע גם להקרנות נוספות ברחבי הארץ. הערב הוא הגיע למסך של כאן 11. הסרט משתלב בפרויקט "האבות והאימהות" של התאגיד. הפרויקט מבקש להציב במרכז גיבורי תרבות ישראליים.
את "שפתיים" כבר סימנתי קודם השנה במסגרת אירועי דוקוטקסט. אז כתבתי שהסרט מחזיר אותנו ללהקה משדרות. הלהקה הכניסה קצב ושפה מרוקאית עמוק אל המיינסטרים הישראלי. הצפייה המלאה מעניקה למשפט הזה הרבה יותר עומק.
לפני המהפכה הייתה להקה משדרות
הסיפור מתחיל באמצע שנות השמונים, הרחק ממוקדי הכוח של תעשיית המוזיקה. חיים אוליאל, אחיו אלי וחיים אוחנה רצו בכלל לנגן רוק. הם הקימו להקה בשדרות בשנת 1984. הפריצה הגדולה לא חיכתה להם מעבר לפינה. לכן החבורה פנתה אל המקום שבו תמיד צריך מוזיקה – חתונות. מכאן מתפתח אחד הסיפורים היפים בסרט. הצעירים משדרות לא ויתרו על החלום המוזיקלי. הם פשוט התאימו אותו לחיים עצמם. אולמות השמחות הפכו למעבדת הצלילים שלהם. הקהל הפך לשופט האמיתי. הרחבה סיפקה תשובה מיידית לכל ניסיון מוזיקלי.
אל ההרכב הצטרף אז גם צעיר נוסף משדרות. קראו לו קובי אוז. הרבה לפני טיפקס הוא ישב ליד האורגן בחתונות. בסרט הוא חוזר לתקופה הזאת בלי מרחק של כוכב. הוא מדבר מתוך החבורה ומתוך העיר שבה הכול קרה. החיבור הזה חשוב מאוד לסיפור. שפתיים לא פעלה בתוך חלל תרבותי ריק. שדרות כבר החלה להצמיח קולות, כותבים ונגנים. בהמשך הם ישנו חלק משמעותי במוזיקה הישראלית. אוז היה אחד מהם. אוליאל היה כבר שם לפניו.
המרוקאית עולה לבמה
באיזשהו שלב אוליאל הבין שהמוזיקה שחיפש נמצאת ממש מתחת לאפו. היא חיה בבית, במשפחה ובקהילה. היא נשמעה בחפלות, באירועים ובחיי היום יום. רק במרכז התרבות הישראלי כמעט לא שמעו אותה. שפתיים לקחה את הצליל הזה וחיברה אותו לכלים החשמליים. הגיטרות נשארו, הבס נשאר וגם הקלידים. מעליהם התיישבו המקצבים שהגיעו ממרוקו. המרוקאית כבר לא הסתתרה מאחור. היא עמדה בקדמת הבמה.
סמי לזמי הצטרף כסולן והפך לחלק מהצליל המזוהה של ההרכב. מכאן כבר החלה להיווצר שפתיים שאנחנו מכירים. להקה שלא ביקשה לתרגם את עצמה לקהל הישראלי. היא הזמינה את הקהל להיכנס לעולם שלה.
דוקאביב הגדיר את שפתיים כלהקה שהציבה את המרוקאית בקדמת הבמה. לפי תיאור הסרט, המהלך חולל שינוי גם בתעשיית המוזיקה. הלהקה הקליטה שישה אלבומים עד פירוקה בשנת 1998.
כשהרדיו לא רצה, הקסטות נסעו באוטובוס
אחד הפרקים המרתקים בסרט עוסק בעולם שכמעט נעלם. עולם הקסטות של התחנות המרכזיות. שם לא חיכו לפלייליסט, לעורך מוזיקלי או לאישור מהממסד. הקהל החליט מה הוא רוצה לשמוע. הקסטות עברו מיד ליד ומעיר לעיר. הן נמכרו בדוכנים לצד אוטובוסים שנסעו לכל הארץ. כך נוצר מסלול הפצה עוקף רדיו. מוזיקה שהתחנות לא מיהרו לאמץ מצאה לעצמה קהל עצום.
במובן הזה התחנה המרכזית הייתה גם תחנת שידור. היא לא שידרה בגלים, אלא בפלסטיק קטן ובסרט מגנטי. כל אוטובוס לקח איתו עוד כמה עותקים. כל חתונה הולידה עוד מאזינים.
הסרט מזכיר עד כמה קשה היה להיכנס אז בדלת הראשית. אפילו האחים ראובני לא זיהו מיד את הפוטנציאל. הם כבר שלטו היטב בעולם המוזיקה המזרחית. דווקא המרוקאית של שפתיים לא שכנעה אותם בתחילה.
לפי עדותו של אוליאל, חברי הלהקה הגיעו אליהם עם ההקלטות. התגובה שקיבלו הייתה רחוקה מהתלהבות. אוליאל סיפר שנאמר להם שמרוקאית מתאימה לבדיחות. לדבריו, אנשי החברה תהו מי בכלל יקנה מוזיקה כזאת. התשובה הגיעה מהקהל. והוא ענה דרך הרגליים.
לא הבנתי מילה, אבל הבנתי את המוזיקה
גם אצלי שפתיים נכנסה הביתה הרבה לפני שפגשתי אותה על במה. בצעירותי החזקתי קלטת של הלהקה. בהמשך הצטרף אליה גם דיסק. לא הבנתי כמעט מילה מהמרוקאית שהתגלגלה מהרמקולים. האמת היא שלא ממש הייתי צריך להבין. הקצב עשה את העבודה. המלודיות תפסו את האוזן. החגיגה עברה ישר אל הגוף.
מה יותר טוב ממוזיקה מרקידה ו"אתנית" בשפה שאינך מבין? לפעמים חוסר ההבנה דווקא משחרר את המאזין. אתה לא עסוק בפרשנות של כל שורה. הצליל עצמו מוביל אותך. יש משהו יפה במוזיקה שמדלגת מעל מחסום השפה. אתה לא יודע בדיוק מה אומרים. בכל זאת אתה מבין היטב מה מבקשים ממך. לקום, לזוז, לרקוד ולהצטרף לשמחה.
את ימי הזוהר באולמות השמחות לא חוויתי מקרוב. את שפתיים פגשתי דווקא בהמשך הדרך. אחד המפגשים הזכורים התקיים ברחבת בית רומנו בתל אביב.
הלהקה התאחדה שם במסגרת ליין "ערס פואטיקה" בתדר. המשוררת עדי קיסר עמדה מאחורי המיזם. החיבור הזה הרגיש טבעי לחלוטין. דור חדש פגש מוזיקה שכבר נלחמה את המאבק שלה.
את חיים אוליאל ראיתי גם בהזדמנויות נוספות. מפגש נוסף התקיים בנמל יפו, שוב עם עדי קיסר. בכל פעם חזרה אותה תחושה ישנה מהקלטת. השנים חלפו, אבל המקצב נשאר מחובר ישירות לרגליים.
רק בדיעבד מבינים כמה מטען נשאה אותה קלטת. מאחורי השמחה הסתתר גם סיפור חברתי. מאחורי הריקוד התקיים מאבק על מקום. אני פשוט שמעתי אז מוזיקה טובה.
קובי אוז חוזר אל האורגן
הנוכחות של קובי אוז בסרט מוסיפה שכבה מרתקת. כולם מכירים אותו כמנהיג טיפקס. כאן הוא חוזר לנקודת ההתחלה שלו. לפני "הרבי ג'ו כפרה" ולפני להיטי טיפקס היה אורגן. היו חתונות, שדרות ולהקת שפתיים. אוז היה חלק ממנגנון מוזיקלי שעבד כמעט מדי ערב. הוא למד שם כיצד קהל מגיב בזמן אמת.
השנים האלה הסבירו בהמשך גם משהו בטיפקס. החיבור בין פופ, מזרחיות, הומור ורחבת ריקודים לא נולד במקרה. חלק מהשורשים עברו דרך אותה שדרת חתונות. גם החיבור היצירתי נמשך מעבר לימי האורגן. לדוגמה, אוז כתב את מילות "לא הפעם". אוליאל הלחין את השיר עבור שפתיים. השיר נכלל באלבום "איש וכינור" משנת 1996.
מיכה ביטון, טנארה ו"איש וכינור"
מיכה ביטון מופיע בסרט כמספר נוסף מתוך שדרות. גם הוא צמח מתוך אותה אדמה מוזיקלית. ביטון הקים את להקת טנארה. דרכו אנחנו מקבלים זווית אחרת על העיר ועל היצירה.
הסרט נוגע גם במחלוקת בינו לבין אוליאל סביב "איש וכינור". זהו ויכוח מעניין, כי זיכרונות אינם תמיד חופפים. כל יוצר זוכר אחרת את רגע לידתו של שיר. הרישום הרשמי דווקא מחבר בין שניהם. הספרייה הלאומית מייחסת את השיר לביטון ולאוליאל. שניהם רשומים כמלחינים וכמחברים. אוליאל מופיע גם כמעבד המוזיקלי.
וזה מתאים מאוד לרוח הסרט. ההיסטוריה של שדרות לא נולדה מאדם אחד. היא צמחה מתוך חבורה, שכונה, משפחות ומפגשים. לפעמים גם מתוך ויכוחים.
ואז הגיע מתי כספי
אחד הרגעים היפים בסיפור מגיע מכיוון בלתי צפוי. אל העולם המרוקאי של שפתיים נכנס מתי כספי. הוא הגיע ממקום אחר לחלוטין במוזיקה הישראלית. כספי כבר נחשב אז לאחד המוזיקאים המתוחכמים בישראל. דווקא האוזן שלו זיהתה מיד משהו אמיתי בשפתיים. הוא לא ניסה להפוך אותם למשהו אחר. הוא נכנס אל תוך העולם שלהם.
הקשר החל סביב "נחליאלי" של כספי. שפתיים שמעה את השיר והעבירה אותו אל המרוקאית. הגרסה שלהם קיבלה את השם "ללה עישה". בהמשך ביקשה הלהקה מכספי שיר מקורי נוסף.
כך הגיע "חדוז'ה".
כספי הלחין את השיר ואף הצטרף להקלטה. הוא ניגן בקלידים, אקורדיון וכלי הקשה. בנוסף הוא השתתף גם בשירה. חיים אוליאל כתב את המילים. התוצאה עבדה כמעט טוב מדי. רבים היו משוכנעים שמדובר בשיר מרוקאי ותיק. הוא נשמע כאילו הגיע בתוך מזוודה מקזבלנקה. בפועל נולד כאן שיר חדש לגמרי.
הסיפור הזה אומר משהו עמוק על מתי כספי. הוא לא רק ידע לכתוב מנגינה. הוא ידע להקשיב לעולם מוזיקלי אחר. אחר כך ידע להיכנס אליו בלי למחוק אותו.
אוליאל מספר על רגע משעשע מאחת ההקלטות. הוא נאלץ להסביר לכספי שהמקצב עדיין אינו יושב נכון. כספי ביקש ממנו להראות כיצד צריך לנגן. לפי אוליאל, כספי השיב לו במשפט שנשאר איתו. "אנחנו באותה כיתה אבל בבית ספר אחר". המשפט הזה מתאר יפה את המפגש ביניהם.
שני מוזיקאים הגיעו משני עולמות שונים. שניהם דיברו באותה שפה מוזיקלית.
לא רק מוזיקה, גם מלחמת תרבות
כאן הסרט כבר חורג מסיפור של להקה מצליחה. הוא מספר כיצד תרבות נאבקת על מקום. לפעמים המאבק מתחיל בלי הכרזות גדולות. אוליאל עצמו הגדיר את המהלך כשליחות אידיאולוגית. לדבריו, הוא ראה בו אפילו "מלחמת תרבות". המטרה הייתה להביא מוזיקה מרוקאית אל מרכז הישראליות.
אפשר להבין מדוע. במשך שנים ישראל מיינה תרבויות לפי מדרגות בלתי רשמיות. חלקן נכנסו ישר לאולפן ולרדיו. אחרות נשלחו לחתונות, לקסטות ולשוליים. שפתיים שינתה את החלוקה הזאת בדרך הכי יעילה. היא הצליחה.
ברגע שאלפי אנשים רקדו, קשה היה להמשיך לקרוא למוזיקה שולית. ברגע שהשירים עברו בין עדות, גם המחיצות התחילו להתערער. המרוקאית כבר לא נשמעה רק בתוך הבית.
שפתיים לא ביקשה רשות להפוך לחלק מהמוזיקה הישראלית. היא פשוט הפכה לכזאת.
האיחוד והמחיר שהזמן גובה
הסרט אינו נשאר רק בשנות הזוהר. הזמן עבר, והלהקה התפרקה בשנת 1998. היחסים בין החברים ידעו גם משברים ומחלוקות. השנים הבאות הביאו איתן גם כאב אישי כבד. אוליאל איבד את בנו ואת אחיו בהפרש קצר. אחיו אלי היה מתופף שפתיים. האובדן דחף אותו לחפש מחדש את החיבור האנושי.
מתוך המקום הזה צמח גם הרצון לאיחוד. פתאום הוויכוחים הישנים נראו אחרת. המוזיקה נשארה גדולה יותר מהמחלוקות. אולי זאת אחת הסיבות שהמפגשים המאוחרים מרגשים כל כך. אנחנו לא רואים רק להקה שחוזרת לבמה. אנחנו רואים אנשים שחוזרים אל עצמם.
הקסטה הישנה עדיין מסתובבת
בסוף נשארתי עם הקלטת ההיא בראש. חתיכת פלסטיק קטנה עם סרט מגנטי בפנים. פעם היא הייתה הדרך שלנו לקחת מוזיקה הביתה. שפתיים עברה מאז מקסטות לדיסקים ומדיסקים ליוטיוב. העולם כולו השתנה. רק דבר אחד לא השתנה באמת. המוזיקה עדיין אינה זקוקה לתרגום כדי לעבוד.
אפשר לא להבין מילה במרוקאית ועדיין להבין את שפתיים. אפשר להגיע משדרות, תל אביב או כל מקום אחר. ברגע שהמקצב מתחיל, הגבולות נעשים הרבה פחות חשובים.
וזה אולי ההישג הגדול של חיים אוליאל וחבריו. הם לא הכניסו את מרוקו לישראל. מרוקו כבר הייתה כאן. שפתיים פשוט העלתה אותה לבמה, חיברה אותה לחשמל וגרמה לכולם לרקוד.
