השחקן והזמר הבריטי טים קארי הלך לעולמו בגיל 80. מנהלתו אישרה כי מת בשלווה בביתו בלוס אנג׳לס. סיבת המוות טרם פורסמה. קארי גילם עשרות דמויות לאורך קריירה שנמשכה יותר מחמישה עשורים. הוא שיחק בקולנוע, בטלוויזיה ועל במות התיאטרון. בנוסף, הוא שר, הקליט ודיבב אינספור דמויות.
אולם דמות אחת ממשיכה לזהור מעל כולן. ד״ר פרנק־אן־פורטר הפך את קארי לאייקון תרבותי. הוא גם הפך סרט מוזיקלי משונה לתופעה שחצתה יבשות ודורות.
המדען המטורף שפגש כוכב רוק
קארי נולד באנגליה בשנת 1946 ולמד אנגלית ודרמה באוניברסיטת ברמינגהם. בשנת 1968 הצטרף להפקה הלונדונית המקורית של „שיער”. שם הכיר את השחקן והיוצר ריצ׳רד אובריאן.
אובריאן כתב בהמשך את המחזמר „מופע האימים של רוקי”. קארי קיבל את תפקיד המדען המטורף והטרנסווסטיט פרנק־אן־פורטר. הוא גילם אותו לראשונה על הבמה בשנת 1973.
תחילה חשב קארי לגלם מדען לבוש בחלוק מעבדה. החזרות הובילו אותו למקום אחר לחלוטין. הוא עטה מחוך, גרבי רשת, עקבים ואיפור כבד. קארי חיבר לדמות מבטא בריטי אריסטוקרטי ונוכחות של כוכב רוק. השילוב יצר דמות מתריסה, מפתה, מצחיקה ומסוכנת. מאחוריה הסתתרה גם נפש רגישה ופגיעה.
בשנת 1975 עברה היצירה אל הקולנוע. הסרט קיבל את השם „מופע הקולנוע של רוקי”. קארי נכנס שוב למחוך והוביל את החגיגה.
הסרט שנכשל והקהל שהציל אותו
הסרט לא הפך מיד להצלחה מסחרית. הקהל הרחב התקשה לעכל את הפנטזיה המוזיקלית הפרועה. אולם צופי הקרנות החצות גילו בו עולם חדש. הם חזרו שוב ושוב אל אולמות הקולנוע. בהדרגה הם למדו את הטקסטים, התנועות והשירים. אחר כך החלו להגיע בתחפושות ולהגיב למסך.
הצופים השליכו אורז, פתחו מטריות והעיפו פיסות נייר. הם רקדו יחד את ה־„Time Warp”. אחרים גילמו את הדמויות מול המסך במהלך ההקרנה. כך מחקו הצופים את הגבול בין הסרט לבין האולם. בכל ערב נולדה הצגה נוספת לצד הסרט. הקהל לא הסתפק בצפייה, אלא הפך לחלק מהיצירה.
„מופע הקולנוע של רוקי” כבר לא נשאר סרט. הוא הפך לטקס חברתי ולמרחב של שחרור. צעירים מצאו בו מקום להשתנות, להתחפש ולהתנסות בזהויות אחרות.
בחזרה לקולנוע פריז
עבורי, מותו של קארי מחזיר את הזמן לשנת 1979. השירות הצבאי שלי התקרב אז לסיומו. בסופי השבוע הוביל אותי המסלול הקבוע לקולנוע פריז. בית הקולנוע שכן בפינת הרחובות הירקון ופרישמן. האולם היה קטן, ואפילו עמוד הסתיר ליושבים מאחור. שום דבר לא הפריע לחגיגה שהתחוללה במקום.
ערב אחר ערב הוקרן שם „מופע הקולנוע של רוקי”. אט־אט הוא הפך מסרט מוזיקלי לפולחן תל־אביבי. הקהל הקבוע כבר הכיר כל משפט וכל תנועה. אנשים קפצו באמצע ההקרנה על הבמה. אחרים דקלמו יחד עם השחקנים את הטקסט. המתקדמים הגיעו לבושים כדמויות והפכו את האולם לקרנבל. אורז, ניירות וקריאות עפו מכל פינה. השירים יצאו מהרמקולים והמשיכו אל הרחוב. פרנק־אן־פורטר הפך לחבר קבוע במסיבות שלנו.
שנים לאחר מכן נדד הסרט אל קולנוע כוכב. שם כבר אימץ אותו דור צעיר יותר. הפולחן השתנה, אך האנרגיה נשארה בדיוק באותו מקום. בהמשך השגנו עותק וידאו ואת האלבום עם פס הקול. השירים נשארו נטועים עמוק בתודעה. גם הדמויות והסצנות סירבו להיעלם.
כיום אפשר להזרים את הסרט בלחיצת עכבר. אפשר לצפות בו בבית, לצד פופקורן ושישיית בירות. אולם שום סלון לא ישחזר את קולנוע פריז.
מסרט קאלט למותג בינלאומי
עם השנים התרחבה התופעה הרבה מעבר להקרנות החצות. המחזמר עלה שוב ושוב ברחבי העולם. הפקות חדשות הציגו פרשנויות שונות לאותה טירה משוגעת. המותג הוליד מופעי מחווה, אירועים מיוחדים, תחפושות ומוצרי תרבות. מועדוני מעריצים שמרו על הטקסים ועל תגובות הקהל. דורות חדשים המשיכו להצטרף למסיבה.
היצירה גם העניקה לקהילות רבות תחושת שייכות. היא פתחה מרחב לזהות, למיניות ולחירות אישית. המסר שלה המשיך להדהד בלי להתנצל. „אל תחלמו את זה, תהיו את זה”, הכריז הסרט. המשפט יצא מהעלילה והפך להצהרת חיים. עבור רבים, קארי העניק להצהרה הזאת פנים וקול.
פרנק־אן־פורטר כתרגיל במשחק
קל לזכור את המחוך, האיפור והשירים. קשה יותר לשחזר את הדיוק שהחזיק את כל המרכיבים. קארי שלט בכל מבט, תנועה, הטעמה והפסקה. הוא לא גילם קריקטורה ריקה. קארי בנה דמות מלאה בסתירות ובגוונים. פרנק־אן־פורטר הפגין ביטחון עצום, אך נשא גם בדידות עמוקה.
הביצוע של „Sweet Transvestite” חשף את הכוח ואת התיאטרליות. מנגד, „I’m Going Home” חשף לפתע את הפגיעוּת. השילוב העניק לדמות את עומקה.
לכן פרנק־אן־פורטר יכול לשמש שיעור מצוין בבניית דמות. המשחק הגדול מהחיים לא נולד מהגזמה מקרית. הוא דרש משמעת, מודעות ושליטה מוחלטת.
גם בתי ספר מקצועיים למשחק אימצו את המחזמר כחומר לימודי ובימתי. בשנת 2013 צפיתי בהפקת הסטודיו של יורם לוינשטיין. תלמידי שנה ג׳ העלו אז גרסה עברית מלאה. שוקי וגנר ביים את ההפקה, ודניאל אפרת תרגם אותה לעברית. אגם רודברג גילמה תפקיד מרכזי במסגרת לימודיה. ההפקה בחנה משחק, שירה, תנועה ותזמון קומי.
בחירת המחזמר לא נבעה רק ממעמדו הפולחני. הדמויות דורשות מהשחקנים אומץ, דיוק ונוכחות. הן גם מחייבות אמת בתוך עולם מופרך לחלוטין.
בשנת 2022 פגשתי שוב את היצירה על במה מקצועית. הפקת תיאטרון אמבסדור הבריטי הגיעה להיכל התרבות בתל אביב. הקהל מילא את האולם והגיע מוכן לחגיגה. חלק מהצופים לבשו בגדים בהשראת הדמויות. אחרים הצטרפו לשירים והגיבו לרגעים המוכרים. חמישים שנה כמעט חלפו, אך הפולחן עדיין נשם.
הרבה מעבר לפרנק־אן־פורטר
קארי מעולם לא הסתפק בדמות שפרסמה אותו. הוא פנה לתיאטרון דרמטי, לקומדיה, לפנטזיה ולאימה. כמעט תמיד הביא עמו נוכחות שקשה להתעלם ממנה.
בשנת 1980 גילם את מוצרט בהפקת „אמדאוס” בברודוויי. התפקיד העניק לו את מועמדותו הראשונה לפרס טוני. בהמשך קיבל שתי מועמדויות נוספות. הוא גילם גם את המלך ארתור במחזמר „ספאמלוט”. קודם לכן כיכב ב„שודדי פנזנס” ובהפקות חשובות נוספות. התיאטרון נשאר עבורו בית אמנותי מרכזי.
בקולנוע גילם את אדון האופל ב„אגדה” של רידלי סקוט. האיפור הכבד כמעט העלים את פניו. קולו ותנועותיו עדיין מילאו את המסך. בסרט „רמז מסתורי” חשף קארי תזמון קומי מסחרר. הוא הופיע גם ב„אנני” וב„שכחו אותי בבית 2”. בהמשך הצטרף ל„אי המטמון של החבובות”.
בשנת 1990 גילם את הליצן פניווייז במיני־סדרה „זה”. החיוך, הקול והמבט הפכו אותו לסיוט של דור. שוב הוא שילב שעשוע ילדותי עם איום ממשי. קארי בנה במקביל קריירת דיבוב ענפה. קולו הופיע בסדרות אנימציה ובמשחקי מחשב רבים. הוא גם זכה בפרס אמי על עבודתו כמדבב.
הזמר שמאחורי השחקן
קארי לא היה רק שחקן שיודע לשיר. הוא היה זמר רוק בעל קול עמוק ומזוהה. הופעתו כפרנק־אן־פורטר נשענה גם על היכולת המוזיקלית הזאת. בסוף שנות השבעים החל להוציא אלבומי סולו. „Read My Lips” הופיע בשנת 1978. אחריו הגיעו „Fearless” ו־„Simplicity”.
השיר „I Do the Rock” הפך ללהיט המזוהה עמו. האלבומים שילבו רוק, פופ, תיאטרליות והומור. קארי נשמע בהם חופשי, חצוף ומלא אישיות.
הקריירה המוזיקלית לא השתוותה להצלחתו כשחקן. אולם היא השלימה את דמותו כאמן רב־תחומי. המשחק והשירה תמיד נפגשו אצלו באותה נקודה.
השבץ שעצר את התנועה
בשנת 2012 עבר קארי שבץ מוחי קשה. האירוע פגע בצדו השמאלי וביכולת התנועה שלו. הוא עבר ניתוח מוח ותקופת שיקום ממושכת. קארי נאלץ להשתמש בכיסא גלגלים. השבץ פגע גם בזיכרונו לטווח קצר. למרות הקשיים, הוא הצליח להשיב לעצמו את יכולת הדיבור.
הוא המשיך לעבוד בעיקר באמצעות קולו. עבודות דיבוב ואירועי מחווה שמרו אותו בקשר עם הקהל. חוש ההומור שלו ליווה גם את ההתמודדות הרפואית. בשנת 2025 פרסם קארי את ספר זיכרונותיו „Vagabond”. באותה שנה חגג חמישים שנים ל„מופע הקולנוע של רוקי”. הוא חזר אל הסרט שהעניק לו תהילת עולם.
קארי דיבר באותה תקופה בפתיחות על השבץ. הוא גם הודה שאינו מסוגל ללכת. עם זאת, הוא המשיך להופיע ולפגוש את מעריציו.
הטירה נשארה, בעל הבית איננו
טים קארי לא היה רק השחקן מאחורי פרנק־אן־פורטר. הוא העניק לדמות גוף, קול, מיניות, הומור ונשמה. בלעדיו, הסרט היה נראה ונשמע אחרת. הוא הפך תפקיד פרובוקטיבי לדמות אנושית ובלתי נשכחת. הדמות חצתה את המסך והפכה לסמל בינלאומי. היא גם נכנסה למסיבות, לבמות ולבתי הספר למשחק.
עבורי היא תישאר קשורה תמיד לקולנוע פריז. לאולם הקטן, לעמוד המסתיר ולשורות שהתפרעו. ובעיקר, לרגע שבו הקולנוע הפך לחיים עצמם. טים קארי עזב את הטירה, אך פרנק־אן־פורטר נשאר בתוכה. בכל פעם שה־„Time Warp” יתנגן, המסיבה תתחיל מחדש.
