יש סיפורים שמסיימים לקרוא וסוגרים את הספר. אחרים פשוט מסרבים להסתיים. „תמונות יפואיות” שייכת ללא ספק לסוג השני. מנחם תלמי התחיל לשוטט ביפו לפני עשרות שנים. הוא הקשיב, הביט, רשם ואסף טיפוסים. משם צמח עולם שלם שחי עד היום.
תלמי היה סופר, עיתונאי וכתב משוטט של „מעריב”. במקביל הוא סקר מסעדות תחת הכינוי מאו"ל. ראשי התיבות אמרו הכול: מנחם אוהב לאכול. אולם יפו סיפקה לו חומר מסוג אחר לגמרי.
בין שוק הפשפשים, השטח הגדול והסמטאות התרוצצו אינספור סיפורים. בתי הקפה, הטברנות והמסעדות סיפקו תפאורה אנושית עשירה. תלמי הקשיב לשפה המיוחדת של הרחוב. אחר כך העניק לה חיים על הנייר.
חיכיתי להם בכל סוף שבוע
אני זוכר היטב את הטורים השבועיים של תלמי. כנער חיכיתי להם בכל סוף שבוע. רציתי לדעת מה עשתה הפעם הג'מעה. מי הסתבך, מי סידר את מי ומי יצא מלך.
הדמויות קיבלו שמות שאי אפשר לשכוח. סלומון הגדול, חזוקה, שמשון הצוחק ויעקב הילד נכנסו לתודעה. סביבם הסתובבו עוד עשרות טיפוסים צבעוניים. חלקם נולדו מהמציאות, אחרים מהדמיון. הגבול ביניהם כבר לא באמת שינה.
כאשר הצטברו הסיפורים, הם עברו מהעיתון אל הספרים. „תמונות יפואיות” הפכה למותג תרבותי בפני עצמו. הספרים עברו מיד ליד ונקראו שוב ושוב. מבחינתי הם היו חלק בלתי נפרד מהנעורים.
היה בהם משהו מסוכן ומצחיק בעת ובעונה אחת. העבריינים לא נראו כמו גיבורי סדרות פשע אפלות. הם התווכחו, התאהבו, שתו, אכלו ועשו קומבינות. מעל הכול הייתה להם שפה שאי אפשר לזייף.
הספרים קיבלו פנים וקולות
באמצע שנות התשעים הגיע השלב הבא. אריק לובצקי ומתי הררי לקחו את הסיפורים לטלוויזיה. לפתע קיבלו הדמויות פנים, קולות וגוף. אורי גבריאל הפך לסלומון הגדול מול המצלמה. סביבו התייצבה חבורה מרשימה של שחקנים. הסדרה רצה שנים קצרות בלבד. הזיכרון שלה נמשך הרבה יותר. בהמשך הגיעו הסיפורים גם אל הבמה. בשנת 2009 נולד מחזמר ברוח הספרים. הרבה אחר כך הם חזרו שוב אל נמל יפו.
רק ביוני האחרון עמדתי על הדק המרכזי בנמל. שם צפיתי ברוויו מוזיקלי המבוסס על עולמו של תלמי. ברכה אמבולנס, חיים פצע ואלימלך קוקוריקו חזרו לחיים. יניב סויסה, דקלה הדר, עידו מוסרי ושמעון מימרן הובילו את הערב. לצדם ניצבה להקה חיה. השירים והסיפורים התמזגו מול הים. הפעם יפו עצמה סיפקה את התפאורה. הים, הסירות והשקיעה עמדו מאחורי השחקנים. לרגע נדמה שהדמויות פשוט יצאו מהספרים אל הרציף.
ואז הגיע הסרט
עוד לפני אותו ערב בנמל כבר פגשתי את הג'מעה בקולנוע. במרץ 2024 הגעתי למרכז תרבות אניס ביפו ד'. שם צפיתי בהקרנת טרום־בכורה של הסרט הראשון. גם אז ישב אריק לובצקי מול הקהל. הוא סיפר על המסע מהסדרה אל הקולנוע. שלושים שנה חלפו, אבל הדמויות עדיין ביקשו לחיות.
לובצקי ומתי הררי בחרו במהלך חכם. הם לא ניסו לבנות מוזיאון ליפו הישנה. במקום זאת הם העבירו את הדמויות אל זמן גמיש. העולם נשאר יפואי, אבל הטלפונים כבר חכמים. הרחובות השתנו והמסעדות התחלפו. הג'מעה עצמה נשארה אותה ג'מעה.
אורי גבריאל חזר אל מרכז העניינים. לצדו הגיעו מוטי בן ישי וישראל אטיאס. גם יגאל עדיקא, אוראל צברי ושלומי קוריאט הצטרפו לחבורה. ג'וליה מסלאווי, גבי דן ועודד מנסטר השלימו את הפסיפס. הסרט שילב חמישה סיפורים מעולמו של תלמי. הכול עטוף בהומור ובחוכמת רחוב.
לירון עמרם מכניס את יפו אל הצלילים
גם המוזיקה קיבלה מקום מרכזי. לירון עמרם כתב והלחין את פס הקול. מבחינתי זו הייתה בחירה כמעט מתבקשת. עמרם יודע לחבר מסורת עם העיר של עכשיו. הוא נע בין צלילים תימניים לגרוב עכשווי. בתוך יפו החיבור הזה מרגיש טבעי במיוחד.
המוזיקה אינה מנסה להסביר לצופה מה להרגיש. היא נעה מתחת לסיפורים ומעניקה להם צבע. לעיתים היא כמעט נעלמת בתוך הרחוב. גם בסרט החדש חוזר הצליל הזה אל הסיפורים. הוא מעניק להם קצב ותחושת מקום. מבחינתי זו חתימה מוזיקלית חשובה של העולם הקולנועי.
הצלחה שמבקשת עוד סיבוב
הסרט הראשון יצא בהמשך לבתי הקולנוע. הקהל אימץ אותו בחום. משם הוא המשיך גם למרכזי תרבות ברחבי הארץ. בחלק מההקרנות ליוו היוצרים את הסרט בשיחה עם הקהל. הם סיפרו על תלמי ועל יפו. כך הפכה ההקרנה למפגש עם עולם שכמעט נעלם.
אבל לתלמי נשארו עוד המון סיפורים. למעשה, נשארו יותר מדי סיפורים מכדי לעצור. לכן סרט המשך נראה כמעט בלתי נמנע. קצת יותר משנה אחרי היציאה המסחרית מגיע „תמונות יפואיות 2”. הוא אינו מנסה להמציא מחדש את הנוסחה. וטוב שכך.
הסרט פשוט פותח עוד מגירה בארכיון העצום של תלמי. משם יוצאות עלילות נוספות של הג'מעה. שוב יש קומבינות, עלבונות, כבוד והרבה צחוק.
הג'מעה הישנה פוגשת פנים חדשות
רוב אנשי החבורה המוכרת חוזרים לסיבוב נוסף. אורי גבריאל שוב מוביל את החבורה. לצדו חוזרים מוטי בן ישי וישראל אטיאס. גם יגאל עדיקא, אוראל צברי ושלומי קוריאט נמצאים כאן. ג'וליה מסלאווי, גבי דן וצ'ינו אלמיזרק ממשיכים איתם. עודד מנסטר חוזר אף הוא.
הפעם מצטרפים אליהם גם פנים חדשות. ברי יחזקאל ואגם נבא נכנסים אל העולם היפואי. לצדם מופיעים שון סופטי, מאיר תמם וקרן אוזן. גם חיים זנאתי חוזר אל המגרש המוכר. התוספות אינן פוגעות בכימיה של החבורה. להפך, הן פותחות אפשרויות חדשות.
זה חשוב במיוחד בסרט המשך. הנוסטלגיה לבדה אינה יכולה להחזיק סרט שלם. כאן הגיבורים הוותיקים מקבלים שותפים חדשים למשחק.
מוצאי שבת, שוב באניס
כל זה החזיר אותי במוצאי שבת אל מרכז תרבות אניס. אותו מקום אירח אותי גם במסע הקודם. הפעם חיכתה שם „תמונות יפואיות 2”. באולם ישבו לא מעט אנשי יפו והסביבה. עבור חלקם המקומות מוכרים מהחיים עצמם. האחרים מכירים אותם מהספרים ומהמסך.
יש משהו נכון בהקרנת הסרט דווקא כאן. הסיפור חוזר אל המקום שממנו צמח. המסך מציג את יפו, והקהל יושב בתוכה. הסרט השני אינו נופל בעיניי מהראשון. הוא כבר אינו זקוק להצגת הדמויות. אנחנו מכירים את האנשים ואת החוקים. לכן העלילה נכנסת מהר מאוד לעניינים. הצחוקים מגיעים בלי הקדמות ארוכות. הסלנג ממשיך לעבוד והטיפוסים ממשיכים לספק רגעים נהדרים.
מצאתי את עצמי מחייך לא מעט לאורך ההקרנה. לפעמים בגלל בדיחה ולפעמים בגלל זיכרון. היו רגעים שבהם חזרתי ישר אל הטורים ההם.
חמישים שנה, ועדיין באותה ג'מעה
וזה אולי סוד הקסם של „תמונות יפואיות”. תלמי כתב על מקום מאוד מסוים. בכל זאת, האנשים שלו הפכו אוניברסליים. כולנו מכירים מישהו שחושב כמו סלומון הגדול. כמעט בכל שכונה מסתובב חזוקה מקומי. בכל חבורה יש אחד שמכיר את כולם.
השפה השתנתה מאז שנות השבעים. גם יפו שינתה פנים פעמים רבות. בתי קפה נסגרו, אחרים נפתחו והנדל"ן השתלט. אבל האנשים נשארו אנשים. הכבוד עדיין חשוב, הקומבינה עדיין קיימת. גם הצורך לשבת יחד ולספר סיפורים לא נעלם.
מבחינתי זה הרבה יותר מסרט המשך. זו עוד פגישה עם עולם שמלווה אותי מילדות. פעם קראתי אותו בעיתון. אחר כך החזקתי את הספרים ביד. בהמשך צפיתי בסדרת הטלוויזיה. לפני שנתיים פגשתי אותו שוב בקולנוע.
רק לפני חודשיים הוא חזר אלי מהבמה בנמל יפו. ועכשיו הג'מעה שוב התיישבה מולי באניס. היה כיף, היה מצחיק והיה משמח לבבות. בעיקר היה טוב לראות אותם שוב. סלומון, חזוקה וכל השאר עדיין כאן.
„תמונות יפואיות 2” יגיע בקרוב לבתי הקולנוע. מבחינתי, הג'מעה כבר מזמן לא צריכה הזמנה. היא חלק מהמשפחה.
