Site icon הבלוג של יובל אראל

להתראות ותודה על הקרמשניט: פרידה משפחתית עם עוגה, ביטלס וחשבונות פתוחים

להתראות ותודה על הקרמשניט. צילום גל רוזנמן

להתראות ותודה על הקרמשניט. צילום גל רוזנמן

יש משפחות שמכינות כיבוד לקראת ביקור הילדים. משפחתם של איזי ותיקי מכינה כיבוד לקראת השבעה שלה עצמה. על השולחן מחכים מכתבי פרידה, ובבית ממתינה ערכת קלין אקזיט. רק הילדים אינם מוכנים לשתף פעולה עם התוכנית.

הפרידה כבר ערוכה על השולחן

מחזהו של תומר רוזנמן מציב במרכזו זוג נשוי ותיק. איזי ותיקי חולקים חמישים שנות זוגיות ושלושה ילדים. כעת הם מבקשים לסיים את חייהם יחד, בשקט ובמועד מתוכנן.

הם בוחרים תאריך, שעה, כיבוד ואפילו את סדרי האבלות. אלא שהבת הבכורה מגיעה רגע לפני הסיום המתוכנן. בתוך זמן קצר מצטרפים האחים, והבית מתמלא בפחדים ישנים. כל ילד מביא איתו אהבה, כעס וחשבון משפחתי פתוח.

הסיפור פוגש שאלה כבדה, אך עוטף אותה בהומור שחור. האם אדם רשאי לקבוע בעצמו מתי חייו יסתיימו. האם זוג רשאי לקבל החלטה כזאת בלי לשאול את ילדיו. ומה קורה כשהחיים המשפחתיים מסרבים לציית לתוכנית מסודרת.

טוביה צפיר מעניק לאיזי שובבות, עקשנות ורגעים של רוך מתגנב. יונה אליאן קשת בונה מולו אישה החלטית, אך רחוקה מאדישות. ביניהם פועמת זוגיות ארוכה, המכירה כל מבט וכל שתיקה. גם כשהמחזה נמרח, שניהם מחזירים את הסצנות אל הלב המשפחתי.

סביבם נכנסים נועה, עמנואל, עומר וריבי. כל אחד נושא מטען אחר מול ההורים. הילדים אינם רק מי שמעכבים את המהלך. הם מייצגים את החיים שמסרבים לוותר.

להתראות ותודה על הקרמשניט. צילום גל רוזנמן

מהדגים אל הקרמשניט

שם המחזה שולח קריצה ישירה לדאגלס אדמס ולמדריך הטרמפיסט לגלקסיה. הביטוי המפורסם הפך גם לשם הספר הרביעי בסדרה. במקור, הדולפינים נפרדים מכדור הארץ רגע לפני הריסתו. הם אומרים תודה על הדגים ונעלמים לפני כולם.

רוזנמן מחליף את הדגים בקרמשניט ומנחית את הבדיחה בסלון ישראלי. הקרמשניט מביאה איתה ריח של בית ואירוח משפחתי. היא חגיגית, מעט מיושנת, ומתאימה גם לביקור אצל ההורים וגם לשולחן השבעה.

הבדיחה הקוסמית מקבלת כאן קפה, רגשות אשמה וילדים מבוהלים. במקום דולפינים חכמים, פוגשים הורים שחושבים שתכננו הכול. במקום השמדת כדור הארץ, מתקרב סופו של עולם משפחתי קטן.

השם מצחיק, אך הוא גם מסכם היטב את ההצגה. ההורים מבקשים לומר תודה, להיפרד ולהשאיר אחריהם שולחן מסודר. אלא שאי אפשר לארוז חמישים שנות חיים בתוך מעטפה. גם קרמשניט אינה יכולה להמתיק חשבון רגשי שנותר פתוח.

כשהשמש הופכת לבן

אחד הרגעים היפים במחזה מגיע דרך שיר של הביטלס. איזי מזכיר לבנו שנהג לשיר לו את Here Comes the Sun. אלא שאיזי החליף בכתיב את Sun במילה Son. הצליל נשאר זהה, אך השמש הפכה לבן.

השיר נכתב על ידי ג׳ורג׳ הריסון עבור האלבום Abbey Road. הביטלס פרסמו את האלבום בשנת 1969. השיר מביא עמו תחושת אור לאחר תקופה ארוכה וחשוכה.

בתוך המחזה מקבל השיר משמעות משפחתית אחרת לחלוטין. הבן היה השמש שנכנסה אל חייו של איזי. לידתו סימנה התחלה, אור ותקווה חדשה. כעת הוא חוזר לבית המבקש להחשיך מרצונו.

זהו רגע קצר, שמצליח לומר יותר מדיאלוגים ארוכים בהרבה. פעם הבן סימן זריחה. כעת בואו מערער את השקיעה המתוכננת של הוריו. החלפת אות אחת מחזירה לחדר אהבה, זיכרון והמשכיות.

האירוניה פועלת היטב בתוך הסצנה. ההורים מבקשים לכבות את האור, אך השיר מבשר על זריחה. איזי מתכנן סיום, בעוד הבן מזכיר לו התחלה. השמש והבן נפגשים בתוך המשפט הפשוט והמרגש הזה.

להתראות ותודה על הקרמשניט. צילום גל רוזנמן

יותר מדי מילים בדרך אל הסיום

לצד הרגעים היפים, המחזה נמשך מעבר לזמן הדרוש לסיפור. הבימה מציינת מאה דקות, ללא הפסקה. מאה דקות אינן חריגות, אבל כאן הן מרגישות ארוכות.

כמה דיאלוגים ממשיכים גם אחרי שהרעיון כבר הובן. אחרים חוזרים אל אותו כאב, בלי להוסיף עומק ממשי. הם גונבים זמן במה ומחלישים את הקצב המשפחתי.

העלילה אינה דורשת מרחב כה ממושך. עריכה קשוחה הייתה משרתת היטב את הסיפור. שעה ורבע הייתה מספיקה להצגה ממוקדת יותר. שעה וחצי הייתה מעניקה לה גבול מרווח ונכון. הידוק כזה היה שומר על ההומור ועל הכאב. גם רגעי השתיקה היו מקבלים עוצמה גדולה יותר. במקום להמתין למשפט הבא, הקהל היה נשאר בתוך המתח.

המחזה מבקש לדבר על פרידה, ולכן הוא זקוק לדיוק. כל מילה נוספת מעכבת את המכה הרגשית. דווקא קיצור היה מאפשר לסיום להגיע בעוצמה גדולה יותר.

להתראות ותודה על הקרמשניט. צילום גל רוזנמן

סלון קטן בתוך אולם גדול

גם הבחירה באולם רובינא אינה משרתת את המחזה. האולם הגדול של הבימה דורש מחזמר, או הפקת ראווה. כאן ניצב סיפור משפחתי, אינטימי וביתי מאוד. העלילה מתרחשת כמעט כולה בתוך סלון אחד. התפאורה עצמה אינה זקוקה למרחב העצום שסביבה. במהלך ההצגה הרגשתי שהבית הולך לאיבוד בתוך האולם.

אולם מסקין היה מעניק לסיפור מעטפת נכונה בהרבה. הקהל היה יושב קרוב יותר למבטים, לשתיקות ולנשימות. המרחק היה מצטמצם, והסלון היה הופך לחדר משותף. בחלל קטן הקהל היה מרגיש כאורח בלתי רצוי בבית. הוא היה נחשף לוויכוח משפחתי שאסור לו לשמוע. דווקא המבוכה הזאת הייתה מחזקת את ההצגה.

באולם רובינא נשאר לעיתים מרחק מיותר מההתרחשות. המחזה אינו הצגת כוח ואינו זקוק לממדים גדולים. הוא מבקש קירבה, מבטים ועיניים שפוגשות עיניים.

בין השקיעה לזריחה

להתראות ותודה על הקרמשניט מבקש לצחוק במקום שבו קשה לנשום. הוא עוסק בזכות לבחור, אך גם בזכות המשפחה להתנגד. הוא מחבר מוות, הורות, אשמה, געגוע וקרמשניט אחד.

המחזה אינו תמיד ממוקד, ולעיתים מאריך במקום להכאיב. אולם כמה רגעים פוגעים בדיוק בלב. משחק המילים של איזי עם שיר הביטלס הוא אחד מהם. באותו רגע, השמש והבן נפגשים בתוך פרידה מתוכננת. האור עולה לרגע, דווקא כשההורים מבקשים לכבות אותו. זהו לבו האמיתי של המחזה.

הפקה מהודקת יותר הייתה מעניקה ללב הזה מקום רחב יותר. אולם אינטימי היה מקרב אותו ישירות אל הקהל. כך הפרידה הייתה הופכת כואבת, מצחיקה ומשפחתית הרבה יותר.

פרטי ההפקה

הבוקר התקיימה הצגת הפרמיירה החגיגית של המחזה באולם ע"ש רובינא בתיאטרון הלאומי הבימה.

להתראות ותודה על הקרמשניט

מחזה: תומר רוזנמן | בימוי: אילאיל סמל | דרמטורגיה: ירון אדלשטיין | תפאורה: אלכסנדרה נרדי | תלבושות: מאיה גטניו | מוזיקה: יוחי הקר | תנועה: מאיה ויטלין | תאורה: מתן פרמינגר |הדרכת טקסט: ענת זמש ריגל | עוזרת במאית: נעם ערמון.

איזי: טוביה צפיר, תיקי: יונה אליאן קשת\ נועה: נלי תגר או ריקי בליך, עמנואל: דניאל סבג, עומר: ניל משען או אסף זלמנוביץ׳, ריבי: רוני שלו

משך ההצגה: מאה דקות, ללא הפסקה. למועדים נוספים וכרטיסים לחצו כאן.

 

Exit mobile version