Site icon הבלוג של יובל אראל

אדיפוס בערפל

אדיפוס המלך, האוניברסיטה בתמונע. צילום יובל אראל

אדיפוס המלך, האוניברסיטה בתמונע. צילום יובל אראל

מדי פעם אני מגיע להצגה שמבקשת ממני לעבוד קשה. לא רק לצפות ולא רק להקשיב, אלא לפענח, לחבר ולהשלים פערים. "אדיפוס המלך" של תיאטרון האוניברסיטה, שהוצגה באולם החניון של תיאטרון תמונע, היא בדיוק הצגה כזו. רגע לפני תחילת המופע נאמר לקהל כי העיבוד מבקש לייצר זיקה בין המחזה העתיק לבין המציאות הישראלית של ימינו. זו כמובן אמירה מסקרנת. סיפורו של אדיפוס עוסק במנהיגות, באחריות, בהכחשה ובחיפוש אחר אמת. קשה לחשוב על נושאים רלוונטיים יותר למציאות שבה אנו חיים. אלא שככל שההצגה התקדמה, התקשיתי לאתר את אותם חיבורים שהובטחו. לא משום שלא חיפשתי אותם, אלא משום שהדרך אליהם הייתה עמוסה כל כך, עד שלעתים נדמה היה כי המסר עצמו נבלע בתוך המנגנון שנועד להוביל אליו.

אדיפוס המלך, האוניברסיטה בתמונע. צילום יובל אראל

מעבדה תיאטרונית במקום טרגדיה יוונית

מחזהו של סופוקלס נחשב לאחת הטרגדיות המכוננות בתולדות התיאטרון. מלך תבאי יוצא לחקור רצח מן העבר, ובמהלך החקירה מגלה כי הוא עצמו הרוצח שאותו חיפש. זהו סיפור על גורל, על אחריות ועל אמת שאינה מרפה. העיבוד של אריאל נ. וולף אינו מבקש לספר את הסיפור הזה מחדש, אלא להשתמש בו כחומר גלם למחקר בימתי. הבמה כמעט חשופה לחלוטין. בפינה ניצב פיגום תאורה תעשייתי ובמרכזה פזורות בובות חלון ראווה לבנות, חלקן שבורות וחלקן קטועות איברים. לעיתים הן מייצגות את ההמון, לעיתים הן משמשות עדות אילמת להתרחשות, ולעיתים הן פשוט חלק מן הנוף החזותי המטריד שנבנה לנגד עינינו.

אדיפוס המלך, האוניברסיטה בתמונע. צילום יובל אראל
אדיפוס המלך, האוניברסיטה בתמונע. צילום יובל אראל
אדיפוס המלך, האוניברסיטה בתמונע. צילום יובל אראל

גם אדיפוס עצמו חדל להיות דמות ברורה ומוגדרת. רע דשא, הגר זנדר ועמית לסרי מחליפים ביניהם זהויות ותפקידים ללא הפסקה. בכל רגע מישהו אחר מגלם את אדיפוס, ורגע לאחר מכן הוא כבר דמות אחרת לחלוטין. הבחירה הזו משרתת כנראה רעיון תיאטרוני המבקש לפרק את מושג הגיבור ולהפוך אותו למצב אנושי רחב יותר, אך לאורך זמן היא מקשה על הצופה למצוא נקודת אחיזה רגשית. במקום להישאב למסע של הדמות, מצאתי את עצמי עסוק בניסיון להבין את כללי המשחק.

יותר מדי מילים

אחת מנקודות התורפה של ההפקה נעוצה באופן שבו היא מתייחסת לטקסט. תרגומו של אהרן שבתאי למחזה נחשב לאחד התרגומים הבולטים והמשפיעים שנעשו בעברית. יש בו עוצמה, חדות ויכולת לשמר את הממד הפואטי של המקור היווני. אלא שפעמים רבות הטקסט אינו צומח מתוך פעולה דרמטית אלא מוגש כדקלום ישיר. שוב ושוב נעצרת ההתרחשות לטובת אמירה, ציטוט או הכרזה. במקום שהמילים יניעו את העלילה, הן הופכות לנושא בפני עצמו. התחושה שנוצרת דומה לעיתים לשיעור תיאטרון פתוח או לתרגיל רעיוני, ופחות לחוויה דרמטית מתפתחת. התוצאה היא שהמתח נשחק, והמרחק בין הקהל לבין הדמויות הולך וגדל.

כשההצגה מתחילה לנשום

ואז, לאחר זמן לא מבוטל, משהו מתחיל להשתחרר. ההצגה מרפה מעט מן הצורך להסביר את עצמה ומאפשרת לחיים לחדור אל הבמה. המוזיקה של שלומי ברטונוב תופסת מקום מרכזי יותר, השחקנים שרים, מנגנים ונעים בחופשיות גדולה יותר, ופתאום מופיעה גם קלילות שלא הייתה שם קודם. דווקא ברגעים הללו ההפקה מצליחה לייצר תקשורת ישירה עם הקהל.

אדיפוס המלך, האוניברסיטה בתמונע. צילום יובל אראל
אדיפוס המלך, האוניברסיטה בתמונע. צילום יובל אראל

המוזיקה אינה מסתפקת בליווי ההתרחשות. קטעי מעבר דרמטיים, המזכירים לעיתים תסכיתי רדיו ישנים, מלווים את התקדמות העלילה ומעניקים לה ממד נוסף של מסתורין וחקירה. בהמשך משולבים שירים מוכרים מן הרפרטואר של הביטלס, קווין, קאטטוניה ובאך. הבחירות הללו אינן מקריות. חלקן מוסיפות קריצה אירונית לעלילה, אחרות מעצימות את תחושת האשמה, החיפוש אחר האמת והגורל הבלתי נמנע. דווקא דרך המוזיקה מצליחה ההפקה לעיתים לחדד רעיונות שבשפה הבימתית הרחבה יותר נותרים מעורפלים. במובנים רבים אלו הם הרגעים שבהם ההצגה מתקשרת עם הקהל באופן הישיר והברור ביותר.

אדיפוס המלך, האוניברסיטה בתמונע. צילום יובל אראל
אדיפוס המלך, האוניברסיטה בתמונע. צילום יובל אראל

תלבושותיה של הילה שמואל הופכות פרועות ונועזות יותר, ואחת הדמויות אף מזכירה את הגרוטסקה האנושית המוכרת ממחזותיו של חנוך לוין או מאיוריו של אנגלמאייר. גם קטעים מוזיקליים מפתיעים מצליחים לשבור את הכובד. כאשר השחקנים מבצעים את "Bohemian Rhapsody" ויוצאים אל מעברי האולם כאילו היו זמרים במופע רוק, ההצגה מקבלת לפתע אנרגיה אחרת. ברגעים הללו נדמה שהיוצרים מפסיקים להסביר ומתחילים פשוט לשחק. באופן פרדוקסלי, דווקא אז המסרים והרגשות עוברים בצורה ברורה יותר.

אדיפוס המלך, האוניברסיטה בתמונע. צילום יובל אראל

דווקא כשהטרגדיה היוונית פוגשת קברט, רוק ופרפורמנס, ההצגה מצליחה למצוא קצב משלה. היא הופכת נגישה יותר, חיה יותר, ובעיקר מהנה יותר לצפייה.

מה ביקשו היוצרים לומר?

ככל שהערב התקדם ניסיתי להבין מהו הרעיון המרכזי שמבקש העיבוד להעביר. נדמה כי וולף אינו מתעניין כלל בשאלת הרצח שעומדת במרכז המחזה המקורי. את התשובה לשאלה הזו הקהל מכיר מראש. במקום זאת נדמה שהוא מבקש לעסוק בחברה המחפשת אשמים במקום אחריות, במנהיג המעדיף לנהל חקירה במקום להביט פנימה, ובמציאות שבה האמת מיטשטשת בתוך רעש בלתי פוסק.

אדיפוס המלך, האוניברסיטה בתמונע. צילום יובל אראל
אדיפוס המלך, האוניברסיטה בתמונע. צילום יובל אראל

מנקודת מבט זו אפשר להבין חלק מן הבחירות הבימתיות. אדיפוס אינו מגולם בידי שחקן אחד משום שהוא אינו אדם מסוים. הוא יכול להיות כל אחד. בובות הראווה השבורות עשויות לייצג חברה פצועה ומפורקת. הפיגום החשוף מזכיר שהכול מנגנון גלוי לעין. מערכת שאינה טורחת עוד להסתיר את אופן פעולתה.

אדיפוס המלך, האוניברסיטה בתמונע. צילום יובל אראל

אלא שאם זו אכן הייתה הכוונה, היא מתקשה לפרוץ מבעד לשפע האמצעים הבימתיים. וידאו, בובות, שירים, דקלומים, החלפות זהויות, רמזים פוליטיים, רגעי קברט ומחוות מטא תיאטרליות מצטברים בזה אחר זה. כל אחד מהם מעניין בפני עצמו, אך יחד הם יוצרים עומס שמקשה לזהות מהו אותו רעיון שאמור לחבר את הכול. במקום להאיר את הדרך אל המסר, הם לעיתים מסתירים אותו.

מרוב רעיונות קשה לראות את הרעיון

אין ספק כי מדובר בהפקה שאפתנית. לצד וולף פועלים כאן הדרמטורגית אירה אורלוב, מעצבת התפאורה נועה סגל אתגר, מעצב התאורה אמיר קסטרו, המוזיקאי שלומי ברטונוב, מעצב הווידאו גיא יעקב המל וצוות יוצרים רחב שהשקיע מחשבה רבה בכל פרט ופרט. אי אפשר להאשים את ההפקה בחוסר עומק או בחוסר יומרה. להפך. נדמה שיש כאן רעיונות רבים כל כך, עד שהם מתחרים זה בזה על תשומת הלב.

אדיפוס המלך, האוניברסיטה בתמונע. צילום יובל אראל

בסופו של הערב נותרתי עם תחושה כפולה. הערכתי את האומץ לפרק טקסט קלאסי ולהרכיב אותו מחדש. הערכתי את הנכונות לערער על מוסכמות ולבחון מחדש את מקומו של אדיפוס בעולם העכשווי. אך במקביל התקשיתי לזהות את אותו חוט רעיוני שאמור לקשור את כל חלקי הפאזל. ייתכן שהאמירה נמצאת שם. ייתכן אפילו שהיא חריפה ומדויקת. אלא שמרוב רעש חזותי ומילולי היא מתקשה לבלוט.

ואולי זו הטרגדיה האמיתית של ההפקה.

לא אדיפוס מתקשה לראות את האמת.

הצופה.

Exit mobile version