מיקה קרני ואודי תורג'מן נפגשים באלבום חדש בשם "ברית". זה חיבור שחיכה לרגע הנכון מאז שנות התשעים. הוא מגיע מעולמות אחרים. היא מביאה קול אישי מזוהה. המפגש ביניהם יוצר מרחב חדש כבר מהצליל הראשון. האלבום כולל תשעה שירים. כולם מבוססים על טקסטים של משוררים. השירים זוכים כאן ללחנים חדשים מאת תורג'מן.
במרכז האלבום עומדים טקסטים של יהודה עמיחי, יונה וולך, נתן יהונתן ורחל. לצידם נשמעים גם אלי אליהו ואש"י אסף אחרק. קרני בחרה את השירים בקפידה. תורג'מן הלחין את כולם. כך נוצר מפגש בין שירה כתובה ללחן חדש. זה מפגש שמכבד את המקור.
המילים מובילות את הצליל
האלבום נפתח ב"בחרתי" של אלזה לסקר-שילר. התרגום הוא של עמיחי. נוצרת כאן תשוקה שקטה עם הדהוד מיסטי. המילים יוצרות תחושת גורל אישי. תורג'מן משאיר מרחב פתוח לשיר. ב"אהובי" קרני כותבת מתוך הגוף. הקוצים והחום מורגשים היטב. מתוך הכאב עולה גם כמיהה לנחמה. זה רגע של פצע ושל תקווה יחד. "סכינים" של אליהו חותך בעוצמה. הזהות מתפרקת והאדם נותר ללא מוצא. העיבוד שומר על פשטות חדה.
זמן זיכרון ושינוי
ב"כמו שהיה" של עמיחי הזיכרון פוגש החמצה. האהבה נמדדת כאן בזמן. השורות מחזיקות יופי ושבר יחד. "חלום תמרורים" מתאר חזרה למקום זר. העיר משתנה והזמן מוחק את המוכר. תחושת הזרות נוכחת כל הזמן. ב"איך משתנים" של יהונתן מופיעה השלמה שקטה. השינוי מתרחש לאט ובהדרגה. זה רגע של הבנה עדינה. "כשֶהיה הולך אליה" מציג אהבה עם סוד. הדמות נבנית ונחשפת יחד. האהבה מתקיימת דרך הפגמים. האלבום נסגר ב"הנה אקח" של רחל. זה שיר של איסוף ושמירה. נותרת פעולה פשוטה ואנושית.
קול שנבנה לאורך שנים
מיקה קרני פועלת שנים רבות כיוצרת. היא משלבת פשטות רגשית עם דיוק מוזיקלי. מאז שנות התשעים היא ביססה קול ייחודי. הקול נשען על כנות והגשה קרובה. היא נעה בין יצירה אישית לפרשנות. תמיד נשמר קו אינטימי ברור. באלבום הזה היא מרחיבה את עצמה. היא נכנסת לאזורים חדשים עבורה. זה תהליך של סקרנות והתפתחות.
קול שמגלה את עצמו מחדש
קרני מתארת תהליך אישי באלבום. היא נכנסת למקומות שאינם טבעיים לה. היא פוגשת מנגינות שמרחיבות אותה. בתוך התהליך היא מגלה קולות חדשים. היא גם משלבת שיר אחד שכתבה. זה מוסיף רובד אישי ברור. אודי תורג'מן מלווה אותה בדיוק. הוא פותח מרחב לשירה. הוא לא משתלט על הרגע.
בסופו של דבר "ברית" הוא אלבום של הקשבה. קרני הופכת טקסטים מוכרים לשיחה קרובה. ההאזנה מרגישה אינטימית ושקטה. המילים נוגעות אחרת. הצלילים נשארים זמן רב. יש כאן נגיעה עדינה שנשארת גם אחרי הסיום.