מופע במסגרת סבב השקת האלבום "You're Gonna Get Love" של קרן אן בישראל, שני, 26.12.2016, מועדון זאפה הרצליה. נכח, תיעד ומדווח – יובל אראל.
בשנתיים האחרונות השתרש לו מנהג חדש בארץ, לקיים מסיבות ואירועי האזנה משותפים לאלבומים, העניין חזק במיוחד כאשר מדובר בגרסאות וויניל, איזה טקס מכונן להתקבץ סביב פטיפון אחד, לבהות באמן המניח את תקליטו ומשחרר בנינוחות את זרוע המכשיר על גבי התקליט המתנגן לו, כולם רובצים על כורסאות או סתם כסאות ומאזינים, לעתים מתפתחת לה שיחה בין האמן לבין המאזינים, על הדרך שבה עברו המחשבות והצלילים מראשו של היוצר ועד עיגול הוויניל השחור המונח לפניהם, ערב אמנותי שכזה, חוסך בהרבה הוצאות כגון שכר נגנים, טכנאי סאונד, תאורן, זמן חזרות ועוד.
אלו היו המחשבות שחלפו אמש בראשי במהלך המופע שקיימה קרן אן, הנחשבת לאחת מההצלחות הישראליות הגדולות בעולם, מוזיקאית יוצרת, זמרת ומפיקה המנהלת קריירה בינלאומית החולקת את זמנה בין פריז לניו יורק בקו העובר דרך ישראל, ארץ הולדתה, אי שם בין הווילות של קיסריה, לאוזני קהל המאות שמילא עד אפס מקום את שולחנות המזון והשתייה של הסניף ההרצלייני של רשת מועדוני זאפה על מנת לראות ולהאזין לאמנית הישראלית שטווה את השפעותיה מאמנים בינלאומיים כברוס ספרינסטין, לי האזלווד, לאונרד כהן ובוב דילן לכדי מלנכוליה תוצרת עצמית.
זאת על שום מה? על שום שמלבד היושבים במקומות הסמוכים לבמה לרוחבה, הקהל הרב שמילא את חלל המועדון לא באמת חווה מופע חי כהלכתו, מופע אינטראקטיבי חי ותוסס עשיר בג'סטות וקומוניקציה ויז'ואלית ואודיופלית כאחד. ולמה ככה? כי קרן אן ומערך ההפקה המלווה אותה העפילו במסלול האי חשיפה הויז'ואלית שלה מעל הבמה, כאשר התאורה או למעשה אי התאורה, באשר מערך מנורות הלד ואחיותיהן החלשות יותר עסקו אך ורק ברמיזה אודות הימצאותה והמצאות צמד נגניה על הבמה בדמות צלליות כהות שמתאר פניהן מרומז לרגעי רגעים בעיני הקהל.
לא רק זאת גם זאת, כאשר שהייתי באולם המועדון העדפתי דקות רבות פשוט להתרווח על מושב העץ הקשה, לפשוט את רגלי קדימה ולהניח את ראשי לאחור או מעל החזה ולאפשר רק לאפרכסות אוזני להתמקד בנעשה במועדון בזווית השמיעתית בלבד.
עברו להן מחשבות שונות במוחי באותה עת, חלקן משולבות בזיכרונות, ערכתי השוואה בלתי נמנעת עם המופע שקרן קיימה באולם נגה שבתאטרון גשר לפני שנתיים ויותר, מופע אותו חוויתי, מופע שאף הוא היה לוט במסך עשן סינטטי, תוצר של תאורה תכלכלה ומכונת עשן, אמרתי לעצמי – אני מכיר את פניה של קרן אן, אין לה במה להתבייש, לא מפלצת מסתורית חרכה או סרטה בפניה בציפורניים מגודלות, לא אש השאירה כוויות בעורה הצח, למה להסתתר? מה פשר העניין? הרי אינני מצפה ממנה לפניה לקהל בסגנון ערב טוב תל אביב (במקרה הזה – הרצליה) או חלוקת האולם לגברים ונשים בהצטרפות כפיים ופזמון חוזר, לא, אבל עדיין, הריחוק הויז'ואלי הזה מקשה על התפיסה המרחבית והעומקית של היצירה שקרן מבצעת במהלך ההופעה. מוטב היה לו חולקו לצופים בכניסה ערכות האזנה דיגיטליות עם אוזניות, כריך סלמון בשמנת וכוס יין אדום והחזרתם הביתה להאזין בנחת בישיבה על הספה בסלון, בין כה ניתן להאזין לאלבומיה של קרן אן ברשת בשבע פלטפורמות חוקיות של שיווק והפצה בסטרימינג, וגם ככה קר בחוץ…
וכעת, כשפרקתי מעל ליבי את מצוקות החיזיון, אנסה לגעת בצלילים ובמילים, המופע היה חלק מסבב הופעות שקרן אן עורכת בימים אלו בישראל, מסע המגיע מחד בעקבות אלבומה האחרון "You're Gonna Get Love" שיצא לאור בסוף מרץ האחרון, מרחק של יותר מחצי שנה, ככל הנראה בשל מחוייבויות אחרות ליוצרת בינלאומית המופיעה ברחבי העולם.
האלבום, השביעי במספר במניין אלבומי האולפן של קרן אן, המופץ בישראל בידי חברת הליקון הופק מוסיקלית עבור קרן בידיו של רנוד לטאנג, מפיק אלבומים צרפתי שנולד בטהרן והחל את מסלולו המקצועי המוצלח כטכנאי קול אצל ז'אן מישל ז'אר מוסיקאי האלקטרוניקה הנודע. באלבום זה, המגיע לאחר "הפסקה" של חמש שנים ביצירה, השונה מאלבומיה הקודמים מתחברת קרן אן באמצעות הצלילים ליסודות הבלוז מתוך הבלדות הפופיות שלה וכולל אחד עשר שירים שנכתבו והולחנו בידיה, רובם ככולם עטויים בגוון קודר ומלנכולי, חוטי העצב עוטפים את הטקסטים והמנגינות ויוצרים אווירת נכאים מסוימת, מה שקרוי במחוזותינו ניו פולק, אמנם פחות אלקטרוניקה ויותר רוק גיטרות, אך עדיין השירה מובילה למחוז הזה. יתכן וזהו הסוד העומד בבסיס הבחירה להאפלה המתמשכת של המראה מעל הבמה במהלך המופעים, אך כאן אביא את דמותו של ארקדי דוכין דווקא, כיוצר וכמושפע מיצירות נכאים קדורניות המופיע מעל במות במלא עוצמתו הויז'ואלית, אך ורק כדי לערער כל טיעון שכזה.
אנסה שוב לחזור אל האלבום, או שאולי אציין את העובדה כי חלק מביקורה הנוכחי של קרן אן בישראל מגיע בעצם על מנת להשיק ולחנוך את ספר הילדים שכתבה ביחד עם חברת ילדותה אלינור מילצ'ן הצלמת האחראית על התצלומים המעטרים את הסיפור. זהו סיפור המתואר כ"בלתי נראה" המתרחש בעיר "בלתי נראית" שבה גרו ילדה "בלתי נראית" וילד "בלתי נראה", יודעי דבר אומרים כי הספר הנו למעשה סיפורשיר, כזו היא קרן אן, אמנית.
ולעניינו שוב, קשה לי להישאר בתלם עם כל הסחות הדעת הללו, אז מה היה לנו? המופע עצמו כלל 20 שירים עם ההדרן ונפתח מן הסתם עם שניים מתוך האלבום החדש, שיר הנושא " You're Gonna Get Love" ו"Where did You Go" שמעוטר בבס חזק מעוגל ודופקני שמילותיו נעות בין תיאור אהבה של גבר מסתורי ואשה לבין העובדה שמדובר בטקסט המוקדש לזכרו של אביה של קרן אן אשר עבר מהעולם בין ידיה, עובדה שאיננה נהירה ובהירה לאיש מלבד קרן עצמה, עניין ההופך את הסיפור למיוחד יותר ומחזיק עוצמה אדירה.
המופע נמשך כעת אחרי הפתיחה המאוד מרשימה וכואבת עם שיר הנושא את השם " The Harder Ships of the World" הלקוח מהאלבום הנושא בפשטות את שמה "Keren Ann" שיצא לפני קרוב לעשור, ומתקדם הלאה אל תוככי הארכיון המוסיקלי של קרן עם השיר "Chelsea Burns" שיצא הן כאלבום איפי מיניאטורי והן כחלק מהאלבום "Nolita" ששוחרר לפני תריסר שנים. קרן ממשיכה באסופת השירים, אני כבר מתרווח כזכור על הכסא הנוקשה, עיני כלל אינן צופות אל הבמה, נסחף במלנכוליות המוסיקלית, מתעורר עם ההמנון הפולקי שלה "כל הנשים יפות", סליחה לא התכוונתי לכותרת של הזמר הישראלי סרנגה, אלא לשיר "All The Beautiful Girls" המעודן, מנסה להימנע מההשוואה בין המופע של סרנגה במועדון הזה באחד מצהרי שישי מוקף בקהל המוצף בכפיים לבין השקט האפלולי של הערב…
הקיצר, לקראת סופו של המופע, כשהלהיט האולטימטיבי My Name Is Trouble מבוצע ומעוטר לקראת הסיומת בעוד קטעים מהאלבום החדש אני מתעורר בשנית לאקשן. הנה מגיעה גם הפרידה לרגע וההדרן שבמרכזו מבצעת קרן אן מחווה לזכרו של הזמר והמוסיקאי יוֹרְגוֹס קִירִיאקוֹס פָּנַאיוֹטוּ המוכר ברחבי העולם בשם הבמה ג'ורג' מייקל שהלך לעולמו יום קודם בעקבות "כשל בספיקת הלב", עניין אופייני למכורים להירואין וקראק שדופקים לעצמם את החיים – Faith שיר הנושא מאלבום הבכורה של מייקל.
ביום חמישי תקיים קרן אן את המופע האחרון בסבב המקומי, זה יהיה מופע אקוסטי כשהיא לבד עם הגיטרה במוזיאון קיסריה (!) המלצה – תביאו פנס או נר….
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע
וידאו
