כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

סיקור הופעות

קרואסון על הסיינה

מופע במסגרת סבב "פרידה – L'adieu" של ז'ולייט גרקו, היכל התרבות, שני 04.05.2015, נכח, נאנח ומדווח – יובל אראל.

ז'ולייט גרקו. צילום: יובל אראל
ז'ולייט גרקו. צילום: יובל אראל

לפני שנים רבות טיילתי בעיר האורות, בין מוזיאון למוזיאון תפסתי רגעים של שמש באחד מהבראסרי לאורך נהר הסיינה החוצה את העיר לאורכה, את הרביצה והצפייה בעוברים ושבים תיבלתי עם קרואסון חמאה בקפה על חלב, את הערבים דאגתי למלא במופעים צרפו שיקיים עם יין אדום וחזק.

החוויות מאז נצרבו בזכרוני, אמש חלק מהן התעורר לחיים יחד עם צלילי האקורדיון ה"הו כל כך פריזאי" של  ז'אן-לואי מטינייה, וירטואוז באמנותו, המיטיב להחיות את פריז המיתולוגית של תחילת המאה שעברה, ז'אן לואי בעל רעמת התלתלים המאפירה לצידו של מסיייה ז'ראר ז'ואנסט, הפסנתרן בעל השיער הלבן ובעלה של נסיכת השאנסון הצרפתי, מי שהיוותה אחת מהכוכבות העולות שביססו את מעמדן בפס הקול הבוהמי אינטלקטואלי פריזאי צרפתי בימים שאחרי מלחמת העולם השנייה ועד עתה – ז'ולייט גרקו, אשר לכבוד הגעתה לתל אביב הטרחתי את עצמי להגיע בשעת ערב מוקדמת להיכל התרבות על מנת לתפוס את הרגעים שלא יחזרו, במופע במסגרת סבב הופעות בינלאומי עליו הכריזה כסבב הפרידה שלה מבמות המופעים –  "פרידה – L'adieu".

ז'ולייט גרקו, היכל התרבות. צילום: יובל אראל
ז'ולייט גרקו, היכל התרבות. צילום: יובל אראל

לקול מחיאות כפיים של כאלפיים צופים, חלקם הגדול "פרנקופילים" בהווייתם, כן, גם השגריר הצרפתי בישראל נוכח באולם, פוסעת מבעד למסך הכהה של אחורי הבמה, לבושה בשמלת קטיפה שחורה, האגדה של צרפת, ז'ולייט גרקו, כבר לא כל כך צעירה, בגיל הגבורות, פותחת את המופע התל אביבי בשיר שכתב ז'אק ברל, "בריסל", נותנת לקולה, אהם, כבר לא הכי צלול, די עבה, די צרוד בגווניו, כאילו ועשרות שנים של סיגריות עשו את שלהן, אך מתחת למעטה אותות השנים נשמעת ז'ולייט ממש כפי שהייתה, שאנסונרית אמיתית, דרמטית, מצרפת את ידיה לשיח המוזיקלי היוצא מגרונה, משווה מימד תיאטרלי מה לטקסטים היותר מדוקלמים, כאילו והיה זה ערב ספוקן וורד מטובל במלודיות, סוגרת פערים בין העבר להווה, תופסת את הקשב המלא והמוחלט של הקהל (טוב היו כמה נינג'ות במושבים סמוכים שהחליטו להתדיין בינן לבין עצמן על איך ולמה וקצת ל"לכלך" את הקשב לשירה).

גילוי נאות – בכיתה י' הושלכתי בבושת פנים משיעורי השפה הצרפתית בתיכון בשל תעלולים כאלו ואחרים, הידע לינגוארי שלי בצרפתית מסתכם בקללות (חוכמה גדולה) ובכמה משפטי עזר לתייר בעיר האורות, אך את השירים שז'ולייט שרה אני מכיר, חלק מהם זכה לתרגום וביצוע מקומי במיוחד בידי יוסי בנאי המנוח, עצב, תוגה, בדידות, תשוקה שלא מומשה, אלו חלק מהנרטיבים בשירים שז'ולייט אמצה מכתביהם ולחניהם של טובי בניה של הגדה השמאלית בנהר הסיינה, ז'אק ברל, סרג' גינצבורג, ליאו פרה ועוד.

גרקו, אל תלכי מכאן. צילום: יובל אראל
גרקו, אל תלכי מכאן. צילום: יובל אראל

אין זו הזמרת הצרפתיה היחידה מהדור ההוא שאני זוכה לחוות מופע שלה, קדם לה שארל אזנבור, אגדה חייה בפני עצמו, כל אחד שכזה אוצר בתוכו עולם ההולך ונעלם, רומנטיקה מיושנת לצד גינוני נימוסין, קולות וזכרונות מהעבר שלא ישובו עוד, אחרי שעה ומחצה לערך, מסיימת ז'ולייט גרקו את המופע בביצוע סמי דיקלומי בשיר "Ne ma quitte pas" או בפירושו העברי – "אל תעזבי אותי" שנכתב על ידי ז'ק ברל בשנת 1959. אחד השירים שהפכו למעין המנון בגרסאות שונות, באנגלית "If You Go Away" ולבטח בשפה העברית "אל תלכי מכאן" שביצע יוסי בנאי ושלומי שבן אימץ את פזמונו…

הקהל הרב קם על רגליו ומחא כף דקות ארוכות בסופן עמדה ז'ולייט גרקו והודתה בקידות ומחוות אהבה והערכה, לצערי הדרן כבר לא היה, וכל שנשאר הוא המשפט "אל תלכי מכאן".

אני מחייך לעצמי מבפנים, כן, אגרתי עוד חוויה נדירה, חוויה שלבטח לא תחזור, היי שלום גברת גרקו.

סט ליסט:  Bruxelles, Le prochain amour, Amsterdam, Les vieux, Le tango Funebre, petit poisson, les amants d'un jour, Accordeon, La javanais, Jolie mome, le pont Marie, Deshabillez moi, Avec le temps, Mathilde, je suis un soir d'ete, Ces gens la, Vieux amants, J'aarrive, Ne me quitte pas.

 

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

 

וידאו גולשים – Schlomo Zwi

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא