מופע השקת אלבום בכורה "העולם אבד מזמן", להקת ועדת חריגים, מועדון בארבי, חימום – רייסקינדר. 20.08.2013. נכח, תיעד, צילם ומדווח – יובל אראל.
כשדיזנגוף סנטר יקרוס אל עצמו | והעיר בתוך עיר תיעלם איתו | אנא, אנא, אנא, אנא | נשקי אותי בסוף העולם…
הכל החל מזמן, אולי כשהייתי בבית הספר היסודי, הייתי חריג, אני לא זוכר אם היו אז ועדות בעניין, אבל מנהל, מורה ועונשים היו לא מעט…
כך התחלתי את המסלול שלי לחריגים, הצלחתי לחמוק מעליה לועדה בהזדמנויות רבות, המשכתי עם הזרם והגעתי לאן שהגעתי, אולי הבחינו, אולי לא, אבל אף פעם לא עליתי לועדה, של החריגים. הכל היה יכול להמשיך כך על מי מנוחות עד שהגיעו יובל, יובל ודן.
כי יובל, הוא יובל הרינג, ויובל הוא יובל "גוטה" גוטמן, ודן הוא דן פביאן בלוך, שלושה מוזיקאים מקומיים, מאחוריהם פעילות עניפה בנבכי סצנת השוליים המקומית, נעים על הקו בין בית פיתקית, הצימר, לבונטין7, אוזןבר ואף על כביש 1 בואכה אוגנדה בירושלים, תזכורת להקות – אנטיביוטיקה, דיסקו אלסטי, מורה חיילת, מורה מחליפה, לבנון, טיוי בודהאז.
והם מחליטים לעשות מוזיקה במשולש הזה, ועדת חריגים, מחברים צלילים למילים, לוקחים אתנחתא ויוצאים למסע בזמן, מגיעים לשוגייז, אותו תת ז'אנר שצמח מהרוק האלטרנטיבי של שלהי שנות השמונים באי הבריטי, אצל הרכבים כגון מי בלאדי בליינטיין ואחרים, המתאפיין במפלי גיטרות, דיסטורשן לצד שירה שאיננה מבקשת לתפוס את מרכז תשומת הלב.
אז הספקתי לראות ולשמוע אותם, ברוב ההרכבים הקודמים, בכל אותם מקומות קטנטנים, דחוסים ומיוחסים בפני עצמם, סלון ברלין, המחוגה, צימר ועוד.
ומה עכשיו? אז אכן הם באמת התחילו שלושה, כמו בספרים, אבל בעת האחרונה הם כבר רביעיה, אחרי שצרפו גיטרה נוספת, תאכלעס, הגיטרה הראשית, את קוסטה קפלן, האיש מאחורי חיה מילר ועוד, הרינג נשאר עם הליווי והשירה, והמילים, הוא אוהב את המילים, יש לו מהן המון, יצאתי לטיול מאתגר בפיד שלו בפייסבוק, התחלתי לאסוף אותן, את המילים, הן מתחברות להרבה מאוד סיפורים, תנסו את זה.
אבל אנסה להמשיך קדימה, יש לנו כבר ארבעה מוזיקאים, מגיעים מהשוליים, אינדי שמינדי, יש לנו ז'אנר מוזיקלי מיושן שמחדש ימיו, אומרים לי באוזן שזהו רטרו המאומץ על ידי היפסטרים, אז עכשיו אני יכול לתייג את הועדה כסוג של היפסטרו חריגה.
ובשנה האחרונה, ואף יותר מכך, השתדלתי להגיע לכמה שיותר הופעות של החריגים, כן, בכל מיני מקומות קטנים, חלקן בשעות לא כל כך נוחות, שישי בצהריים המאוחרות, כמה דקות לפני ארוחת השבת עם החלה והדגים, לפעמים מוקדם מידי במוצאי שבת, ממש בצהריים כזה, שלא לדבר על הופעות בלילה, מאוחר, אבל זה הכל בחריגות, ואט אט, גם השירים החלו לצאת, כנראה עברו לדיונים בועדות המשנה של הועדה הראשית, בתחילה היו כמה שהוגדרו כסקיצות, אבל הם נרמסו בכח בידי חברי הועדה, היו והופ, אינם עוד!, החלו הכל מהתחלה, אספו את השירים החדשים, אחד לאחד, קצת על ייאוש, קצת על פנטזיות אפוקליפסיות, טיפה ימי נעורים, קורטוב אהבה אבודה, הרבה קודר, אפלולי, מתכוונן, לא מתרונן, מתוחכם, או אולי מתחכם, הקהל כתמיד מניד את ראשו קדימה ואחורה, לעתים מרקד, אני עדיין לא תופס, הכל חריג כאן.
אבל הנה התבשיל מתחיל לתפוס נפח וטעם, ויש בו תבלינים, לא הרבה, פלפל שחור ומלח שולחן, והם מתחילים לפנות לקהל שמעבר להופעות, הנה כאן שיר ושם קליפ, וגם כתבה בעיתון זה או אחר, מתחילים להיכנס לתודעה, הועדה, חריג.
ואז באחד מימי שישי, הם רוצים לערוך מופע טרום השקה, בלי תמורה, ככה סתם, בחינם, אז הלכתי, היה אינדי, היה שוליים, היה שוגייז, מפלי גיטרות, דיסטורשן, שירה שלא תופסת את תשומת הלב מעל הכלים, הכל עדיין קודר, ככה זה.
ובינתיים הרינג לא מפסיק לחשוב בקול רם, בואו להציץ למחשבותיו, אולי תבינו, כך הוא חושב באחד הימים – "אני קצת מדוכא היום. מה שאני רוצה בחיים נראה כמו פאזל שמורכב מכל מיני חתיכות, שאין ביניהן תמיד קשר. מצד אחד אני מחבב את תל אביב והחוויה העירונית בארץ. אנשים צעירים בכמויות מזכירים לי שאני צעיר. מכל פינה צצים תיכוניסטים רעננים עם בגדים יפים ותספורות נכונות שאוהבים להקות חדשות שמעולם לא שמעתי עליהן. בבתי הקפה אנשים מבוגרים יפים עם כלבים יפים. מהעדניות, נשפכים צמחים ירוקים, ואפילו, לפחות כרגע, לא חם מדי. אפילו הבאוהאוס מקסים. אני לא יודע למה. אולי כמו שהזקנה, באור הנכון, מקסימה.
מצד שני, כשאני עוצם את העיניים, אני רואה אור שבוקע דרך העצים, ואני שומע פלג במרחק. אני מרגיש רוח של מסע על הפנים. רוח קרירה של מעבר ממקום אחד למקום אחר. אני רואה שמיים שחורים, זרועים בכוכבים מעל מדבר, ומתחת לשמיים, ישוב קטן מנקד עמק אפל בנקודות של אור. אני פותח את העיניים, ואני מרגיש משהו צובט. ופתאום לא בא לי לראות תיכוניסטים, ולא בא לי בתי קפה, ולא בא לי את הקסם המתקלף של תל אביב. פתאום אני רוצה להיות על ספינה, ולהיות באמצע של מסע גדול שסופו לוט בערפל. להיטלטל בקרבי מכונה גדולה ממני ולהיפלט אל תוך עולם חדש.
לפעמים אני אוהב את הדבר הזה שאנחנו קוראים לו הווה. את הרלטיביות של הכל. את שדות השיח. את השאיפה התרבותית אל פירוק וארגון מחדש. את הביקורת התמידית של הכל. את הפילוסופיזציה של הכל עד לדברים כמו שמות של טוסטים בקיוסק על השדרה. ההווה הוא מקום נוח לנפש תועה כמו שלי, כמו של כולנו, לשהות בו. ההווה הוא הראי הטוב ביותר שהאדם אי פעם יצר לעצמו, לחוסר התקווה המוחלט של הקיום שלו. מעולם לא היינו יותר מאושרים ויותר לא מאושרים בו זמנית.
אבל לפעמים, כשאני לבד, אני שומע את העבר, והוא לוחש לי כמו נערה צעירה מאוהבת, שלעולם לא יעזוב אותי, ושתמיד נהיה ביחד. ואני חש כלפי העבר כפי שחשתי פעם כלפי אותה נערה צעירה – תמידי, פרוע, אינסופי. החיים נראים הבוקר כמו פאזל עשוי חלקי פאזלים אחרים. מה לי ולהופעות במועדונים ? מה לי ו"שירותי תקשורת"? מה לי ולארנונה וקניות ב"ויקטורי" ? אני היא הנפש האינסופית, התמידית, הפרועה. מה לי ולכל אלה ? אני מרגיש תקוע בשניה הזו שאחרי שהתעוררת, כשאתה צריך להזכיר לעצמך שוב את כל החוקים."
וזו מחשבה אחת, יש עוד רבות, בין לבין הוא מארגן כמה ערבי "חלל", גם הם סוג של מיני פסטיבלוני היפסטרים, נחמד, בלונים, שיער כסוף שיער כחול, חללית מקרטון, תאורה נכונה, היפסטרים לרגע ובנות זוגם.
אבל לבסוף מגיע רגע האמת, הנה הקרטונים עם המוצר המוגמר מגיעים למשרדי הלייבל, אנובה, הלייבל העצמאי הכי חזק בעיר, כל נגיעה שלהם בהרכב או יוצר עצמאי היא כנגיעתו של מידאס, הכל הופך לזהב, בלי שמות, תחפרו לבד ותבינו, בינתיים כל המוזיקאים שלהם מצליחים. האלבום, המוצר הסופי של השנתיים האחרונות…
והנה הדוורית מצלצלת לי באינטרקום, היא יודעת, כשמגיעה חבילה בעובי של סנטימטר לפחות אני מעדיף לקחת אותה מידיה, המעטפה באמת הגיעה מהר תוך יום, אני מזדרז לפתוח אותה, הילד בים עם שמי הפוקסיה נראה קצת מרוחק מהקהל הרב שעל החוף, מציץ פנימה, אולי מתחבא שם משהו או מישהו, ככה זה תמיד, המילים נראות מטושטשות, שתי דקות לאחר מכן, בבית, מצטייד בזכוכית מגדלת, כן הן מטושטשות, המילים, לא צריך באמת לקרא אותן, יש אוזניים, תן להן לעשות את המלאכה, מניח את הדיסק בנגן, מסובב את כפתור הווליום, נמרח על הספה, מאזין, לא צריך מילון, הכל בעברית, אני אוהב עברית, קצת זיכרונות ילדות, שלי? לא, של ילד אחר, נראה יותר צעיר ממני, אבל עדיין, זיכרונות של ילד תל אביבי, צלילים משתפכים, חוזרים קצת בקצב רגוע, אם תתאמץ תבין שהם נבנים אט אט לסוג של קליימקס נינוח, המון, אבל המון גיטרות, האקורד חוזר ומתנגן, לא נותן לך לברוח, תקשיב, תשנן, המילים, אה, אלו חלומות, קצת הזיות, לא באמת יפלו כאן טילים, ואולי כן? אבל יותר מכל אני אוהב את ההליכה לים, לשכב על החול החם…
זהו, הגענו לקו סוף המירוץ, כמעט, יש לנו עוד לחגוג, מופע השקה, הולכים על גדול, מועדון בארבי, שאול אומר שהמועדון מפחיד את ההרכבים הצעירים, הוא גדול, זה לא מרתף לשניים שלושה מניינים של קהל שוליים אדוק, פה מדברים במאות, אפשר להגיע עד אלף, אבל הערב שנקבע בבוקינג הוא ערב קצת קשה, הרכב זר סוחב חלק גדול מאנשי הסצנה לשוני, בנימינה, חלק אחר מדוכדך, כמה שעות קודם לכן הלך לעולמו מוזיקאי איכותי ומעניין, גבריאל בלחסן, כל זאת נותן את תוצאותיו, יש אמנם קהל אבל הבארבי לא מ-פ-ו-צ-ץ, לא, כמה מאות, או קי, הם כולם, לפחות רובם, מעבר למשפחה וחברים, יודעים את המילים, מכירים את השירים, אני משוטט באולם, תר אחרי זויות צילום מעניינות, מחפש נקודות לחטוף בהם קטע וידיאו, אני מביט אל הקהל, הוא חוגג, מצטרף לשירים, התאורה לא מחניפה, אמנם צבעונית אך אפלולית, בכוונה, אנחנו בשוליים, זה לא מיינסטרים כאן אדוני, שוליים לא צריכים שוא אופ, תקשיב, תאזין, תן לצלילים לעשות את שלהם, בלי משחקים מוקדמים.
רייסקינדר, הוא אסף עדן, אקס אשכרה מתים, היום אמן עצמאי המתחבר לאחרים, שוקד על המכונה האלקטרונית שלו, מסמפל, מקליט, מאלתר, מצטט, הוא מקדיש שיר אחד לזכרו של גבריאל בלחסן, זיע קל עובר בקהל, רובו יודע במה מדובר, כבר שמע על האסון. אחר כך עולים החריגים, הם מתקבלים בתשואות, פותחים בנגינה, ריפים ארוכים של גיטרות, אולי זה רק מתיחת המיתרים, מחשב אחד, משחרר קצת אפקטים, צלילים, מילים, בלוך נחבא בצל, הפעם הוא לא הסולן האנרגטי של אנטיביוטיקה, רק ממלא את המוזיקה בבס, קצב, משקל, קוסטה מתכבד בפעימות בלעדיות של מיתרי הגיטרה הם מאפשרים להרינג לשאת את המילים, השירים, אחד מוקדש לתל אביב, אפוקליפטי אמרתי, הלך על הסנטר, הוא קורס, טילים בתל אביב, שיר אחר מוקדש לזכרו של מוזיקאי גדול נוסף שהלך לעולמו, מזמן, יוסי אלפנט, סוג של חלוץ בשוליים. אני כלל לא חש איך הזמן עובר, הנה מגיעים לסוף, העולם כבר אבד מזמן, גם לי, גם לועדה, יוצא ללילה השחור ותופס הסעה הביתה.
בואי נשכב על החוף | בואי נשכב על הבטן | כמה שיותר עמוק | אם נתאהב זה בסדר | כי אין מחר | והעולם אבד מזמן…
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע
וידיאו
הייתה הופעה מדהימה, גם של רייסקינדר וגם של ועדת חריגים.
כמו בכתבה על "לאה קטמין" אני מרגיש שאני מת שתספר לי על הלהקה ועל רמת המוזיקה והנגנים, אתה מתאר את כל המסביב חוץ מהתכלס, איך הם מנגנים?, מה דעתך על ההפקה? איך האלבום שווה?
יואב, האלבום מונח כאן בגוף הכתבה, תאזין, תחליט לבד. כל השאר מגיע בתמונות ושני קליפים, תציץ.
תודה על התשובה, כמובן שהצצתי… עדיין קצת קשה להתרשם, נהנתי מהתיאורים והרקע שנתת כמו במקרה הזה. אך בעיני בתור בלוג שנותן "סיקור" "מבקר" של מוזיקה אינדי בארץ הייתי שמח לקצת יותר תכלס, בשביל שתעזור לי בתור קורא קצת יותר להתחבר או לא להתחבר להופעה…, ב"לאה קטמין", כתבת רק על הקהל המשולהב וכמעט ללא התייחסות להרכב ורמת ההפקה. ופה גם לא כתבת על ההפקה והנגינה, בעיני חבל… אבל קח את זה איך שבא לך, אני אומר את זה בכוונה טובה.