להקת משינה חוזרת לאלבומה "מפלצות התהילה" אחרי 25 שנים ומרימה מופע נוסף אחרי שהראשון הוכרז כסולד אאוט, בעצם שניהם. יובל אראל הוזמן כחבר בידיים ריקות להתעמת עם המפלצות. היה רוקנ'רול, כתבה בהגנבה. צילום +וידאו – תומר גילת.
גילוי נאות – את ליל אמש העברתי במועדון בארבי במופע של להקת משינה לא על תקן כתב, מסקר, מבקר או צלם, רק כחבר שהוזמן כדי לראות מופע, אותו החמצתי במועדו הראשון עת הייתי במופע אחר במוזיאון תל אביב.
זה קצת קשה לחוות הופעה בידיים ריקות אחרי כל כך הרבה שנים שאתה רואה, שומע ומתנועע מול הבמות כשידייך מחוברות לציוד צילום כזה או אחר, קשה, תחושת הריקנות וחוסר האונים לתעד או לתפוס בדיוק את אותו שבריר שניה של סילואט על הבמה בין פרצי האורות, או משפט חשוב שנאמר אל תוך חללו של המועדון בתזמון הנכון.
אבל עברתי זאת, בהצלחה, לא ממש נגמלתי, כי אי אפשר, זה יותר חזק מסם, זה החיים עצמם.
אמש הגענו למועדון בארבי בשעה מאוחרת יחסית, שוב, כי לא צריך להיערך ולהתמקם,,,אבל מוקדם מספיק כדי לחוות את מופע החימום של הטריו המסך הלבן ממש מול הבמה, אין ספק שהשלישייה הזו כבר תפסה לה מקום של כבוד בסצנת הרוק הישראלית, בין הפנקיסטים התיאטרלים אוונגרדים הבודדים כאן שעושים זאת בעברית רהוטה, ועם כל הלב והנשמה, בני הדודים גבריאל וג'ילברט ברויד יחד עם המתופף סתו בן שחר, העטויים תמיד בלבוש ואביזרים לבנים כדי להצדיק את השם והאווירה. בין השירים הכה מוכרים של המסך – פנאטים, המם אותי, ילד טוב ועוד הם הצליחו להגניב שיר חדש לחלוטין "סקס סמים ופלסטין", עניין חשוב ביותר המצביע כי השלושה אינם שוקטים על מושבם וממשיכים ביצירה חדשה ומתחדשת.
בשעה עשר ודקותיים זה התחיל, הבום הגדול, מופע הרוק הכבד שכבר הרבה מאוד זמן לא חוויתי, כשאבנר חודורוב, מייקל בנסון, איגי דיין ושני הפרונטמנים – שלומי ברכה ויובל בנאי, עלו על הבמה לקול ההמון השואג, מניף בידיו ומקפץ בשמחה מוטרפת. שעה וחצי גדושות דיסטורשן, בסים איימתנים כמו שרק במופעי הבי מטאל אפשר לספוג בתוך הבטן (צריך לעבוד יותר על כפיפות ותרגילי חיזוק שרירי הבטן) וקצב מטורף שאפילו שוליותיו של שלומי ברכה בפרויקט הסולו האחרון שלו – להקת קין והבל 90210, לא מצליחים לעמוד בו, שירי האלבום "מפלצות התהילה" הם הקטע היותר פרוע ומשוגע של להקת משינה, הם הרוק הכבד והאכזרי שמשינה אי פעם הוציאה, בעצם עבודת צוות של יובל בנאי ושלומי ברכה, שכתבו והלחינו, מתחת ידיה.
בחצי השעה הראשונה הייתי גיבור נועז ונשארתי לעמוד בקדמת הבמה ממש בול מול הקו הדמיוני ביני ובין עמוד המיקרופון של יובל בנאי, קולט אותו מקפץ ומנופך בידיו בתנועותיו האופייניות כשלצידו שלומי ברכה אחוז כל כולו בתוך הגיטרה משחרר צלילים שמנסים להמית בו ברגע את הלמות הבסים של בנסון, מלחמה אמיתית, אני מתפלל ( מי שמאמין לא מפחד) שחבורת המגודלים גלוחי הראש שלפני לא תצעד בטעות לאחור ותרמוס אותי, זה כבר לא ילדים שרוקדים פוגו בנימוס, אלו בריונים מפרקי חוליות אמיתיים. בשלב מסוים עשיתי הערכת סיכונים מחודשת וכאשר שלפתי לשבריר שניה את אטמי האוזניים ממקומם החלטתי על שינוי מיקום ויצאנו בינות לרגליים, כוסות בירה מקומטות ותיקים לאחור עד המדרגות המובילות לגלרייה הימנית תוך לחיצות ידיים וחיוכים למכרים וותיקים או חדשים בדרך. מכאן הכל נראה אחרת, ממש כל הקהל נפרש לפני בזוית, רואה את מפלצת בני האנוש המתנועעת קדימה או אחורה, מניפה זרועות כמו משטח שושנות ים הצמודות לסלע התת ימי לפי הזרם.
יובל, שלומי וחבריהם ארחו במהלך המופע כמה דמויות, התחילו עם מיי פיינגולד, המשיכו עם חמי רודנר, סוג של קולגה אך מהדור היותר צעיר וקנחו באמיר ג'נגו רוסיאנו ורם אוריון. ליין אפ כבד עם 15 שירי האלבום ועוד כמה מהז'אנר היותר פופולארי עשו את הערב לחוויה קשוחה, בדיוק כמו שהאלבום עצמו והא אחד היותר קשוחים של משינה שכבר יושבת עמוק עמוק במיינסטרים הישראלי ורחוקה כרחוק צפון מדרום מהמדרגות המובילות למועדון פינגווין המיתולוגי ביודלוי שם החלו את צעדיהם הראשונים ועוד הספיקו להתפרק לשני חצאים – יובל בנאי עם "שלום הציבור" ושלומי ברכה ומייקל בנסון עם "החזית העממית" ששיריה נכנסו בהמשך לאלבום הראשון של משינה (אופטיקאי, בלדה לסוכן, אבל אין…).
ובקטנה – מילה וחצי מילה לא אומר על כאב הלב שמבקר זה או אחר עשו לחברי הלהקה בעקבות המופע הקודם, כלום, אבל כן אומר שיובל בנאי החזיר מנה אחת כפליים, שתי מנות אפיים. וחיזק את המוטו האישי שלי – לך תלמד לנגן קודם לפני שאתה מבקר אחרים, ובכלל הקהל מצביע ברגליים ולא בעיתונים.
תודה לשלומי ברכה. הלהקה והמשרד.
לחצו לצפייה בגלריית תמונות שצילם תומר גילת.
קטעי וידאו באדיבות תומר גילת
