כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

סיקור הופעות

השור זה אני…

מופע של ההרכב Toro Y Moi במועדון בארבי, שני, 20.07.2015, ההיפסטרדום הלך לרקוד. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל.

צ'זוויק ברדלי בונדיק, Toro Y Moi . צילום: יובל אראל
צ'זוויק ברדלי בונדיק, Toro Y Moi . צילום: יובל אראל

אמש, כמה דקות אחרי השעה עשר, עלו על הבמה של מועדון בארבי בתל אביב, ג'ורדן בלקמון – גיטריסט, פטריק ג'פורד – בסיסט, אנטוני פרארו – קלידן, אנדי וודווארד – מתופף, חברי ההרכב של Toro Y Moi הלו הוא צ'זוויק ברדלי בונדיק, מוזיקאי ומפיק אמריקאי ובנם של אב אפרו אמריקאי ואם פיליפינית, החי את הבמה העולמית כחמש שנים בסך הכל אך כבר נחשב בידי יודעי ומביני עניין כאייקון העולה וזורח בשמי ספירת ההיפסטרים ברחבי הגלובוס, צ'זוויק הוא ייבוא אישי של נרנג'ה, המתמחה בהופעות הנישה של קהילת האינדי העולמית.

טורו אי מואה בבארבי. צילום: יובל אראל
טורו אי מואה בבארבי. צילום: יובל אראל

טורו אי מואה שעצם שמו הוא קטע מסתורי ומאתגר מחשבה באשר הוא מורכב משתי שפות Toro– שור בספרדית, Moi – אני בצרפתית, אך ככל הנראה רומז בכך על המטבח המוזיקלי שהוא, צ'זוויק, מבקש לרקוח למאזינים, שחרר בחמשת השנים האחרונות חמישה אלבומים במסגרתם ערך ניסיונות מעבדה בתנועה בין סגנונות שונים כחומרי גלם למוזיקה האישית שלו, מצ'יל אאוט חולמני, דרך ריתם אן בלוז בסיסי, עובר דרך אינדי פופ מתקתק, נוגע באלקטרוניקה הכי חדשנית ועוטף את הכל ברצועות של לו פיי העכשווי החדש ויוצר שירים הנשמעים מעולה במערכת ההגברה, הן כחוויה האזנתית מאתגרת והן כמוזיקה לשם הזזת הגוף במה שנקרא בפי ההמון – ריקוד.

הוא טוב אך ציפיתי לצבעי פסטל רועשים, טורו. צילום: יובל אראל
הוא טוב אך ציפיתי לצבעי פסטל רועשים, טורו. צילום: יובל אראל

האמת, ציפיתי למשהו אחר בעין, לאחר שהעברתי את שעות הבוקר בהאזנה לאלבום האחרון ולחומרים מאלבומיו הקודמים של צ'זוויק, יצרתי בדמיוני תפיסה לפיה מדובר בהרכב שיעביר חוויה ויז'ואלית של דרים פופ רקיד וצבעוני שיעטוף באופן הולם את מארג הצלילים, אלא, שמשהו השתנה במסלול בין מדף התקליטים ללוחות העץ המונחים על הבמה במועדון בארבי, יתכן והכל נובע מההעמדה על הבמה, כאשר צ'זוויק מנסה להימנע מהיותו במרכז הפוקוס, תופס מקום בשולי הבמה ומותיר להרכב הגיטרות בס תופים שלו לתפוס את המרכז, בעוד הוא ושותפו להרכב אנטוני פרארו המטפל בקלידים ואלקטרוניקה לוקחים את ימין ושמאל, מעין בריחה מהזרקורים או שבירת צד להתמקדות בנעשה על הבמה. מבחינתי היה עדיף פשוט לעצום עיניים ולהתמסר אליהם, לצלילים…

הי, אנחנו גם כאן, החברים של צ'זוויק. צילום: יובל אראל
הי, אנחנו גם כאן, החברים של צ'זוויק. צילום: יובל אראל

המופע נפתח די רגוע עם – What You Want, השיר הפותח את אלבומו האחרון שיצא השנה – What For?, עם התקדמות המופע ומעברו של צ'זוויק בין גיטרה חשמלית לבנה לקלידי הפסנתר החשמלי, תוך רפרוף בין להיטי (טוב, לא להיטים, חומרים מצויינים מאלבומיו) הוא הצליח לנוע בין מקצבים רקידים, בין חומרים המוכרים לקהל שהגיב בהנפת ידיים ואפילו ריקוד ועד להדרן שהיה די קצר, כלל הבטחה לחזור לארץ שוב ואת השיר הנועל את האלבום האחרון – Yeah Right אשר הביא את הפיק הנכון לקהל שכבר היה כולו במעין מסיבת ריקודים ענקית…

ליין אפ: What you Want, High Living, Still Sound, Campo, Buffalo, Empty Nesters, Half Dome, Lilly, Rose Quartz, Grown Up Calls, So Many Details, The Flight, Run Baby Run, Low Shoulder, Spell It Out. הדרן – Yeah Right.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

 

וידאו

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא