היווניה הגדולה – מחווה למיקיס תאודורקיס
הזמרת מריה פנדורי מככבת במופע מחווה ליצירותיו של גדול משוררי יוון החדשה - מיקיס תאודורקיס בבית האופרה של תל אביב
ירון אנוש ותכנית הרדיו האגדית שלו "קול שישי", חוגגים השנה 25 שנות קיום. זו סיבה נהדרת לחגיגה, אשר באה לידי ביטוי בפסטיבל יווני שהתחיל בספטמבר ויימשך עד מרץ. אנחנו זכינו להגיע לערב מחווה למיקיס תאודורקיס במסגרת אירועים אלו.
"הוא בן 94, שוכב במיטתו באתונה וביקש לראות כל דבר ודבר שקורה כאן" פותח ירון אנוש שגם מנחה את הערב. ומציג את ביתו של תאודורקיס, שמצלמת את כל האירוע. עוד מספר אנוש, על ראיון בכתב שהתקיים לפני כ-4 שנים, בו ביקש תאודורקיס להבהיר "אני לא רק ידיד של ישראל, אלא גם מעריץ נלהב של העם היהודי, אשר בדומה לעם היווני, מהווה עמוד תווך בתרבות המערבית. ערכי המוסר עליהם מושתתת היהדות והתרבות והדמוקרטיה המגיעים מיוון, יחד יוצרים את התרבות של ימינו." וכך קושר תאודורקיס את העמים זה בזה ומפה, יוצא אנוש למסע אחר קורותיו הקשים עד בלתי נסבלים של תאודורקיס אשר קשורים בד בבד בקורותינו הטרגיים.
על הבמה התזמורת העממית של תאודורקיס. היא עשירה מאוד וכוללת שני נגני בוזוקי, בגלמה, אבוב, חלילית, גיטרה, ויולה, בס, תופים, אקורדיון, פסנתר וכלי הקשה עליהם מנגן נכדו של תאודורקיס. המיקרופונים של האורחים המכובדים הם לא במרכז הבמה, אלא מעט הצידה. "זה בגלל שמרכז הבמה הוא של תאודורקיס" מוסיף אנוש. הם פותחים בקטע אינסטרומנטלי, מעין מחרוזת קטעים מאוד שמחה וכל כך יוונית, עד שלמרות שישבנו בבית האופרה, יכולתי להריח את האוזו באפי.
ב-1943 על רקע מלחמת העולם השנייה, מסיים תאודורקיס בית ספר למוזיקה. הוא מחבר יצירה כנגד האל ובעד הקומוניזם ועל כן, נזרק מיד מבית הספר. מאז, הוא הופך לאדם זועם אשר מטיח את אמיתותיו באזני אחרים.
דימיטריס באסיס עולה לבמה ושר את היצירה "אפריל שלי" המוזיקה שמחה מאוד, באסיס אף למד כמה מילים בעברית עבורנו, כמו "ערב טוב" ו-"תודה". התזמורת מצוינת, הקהל נהנה, מוחא כפיים ומאחורינו וצדדינו שרים את כל המילים.
במלחמת העולם השנייה, הצטרף תאודורקיס למחתרת היוונית והציל גם יהודים. לאחריה חבר לקומוניסטים ומאז הפך לנרדף. תפסו אותו קצינים, הוא חטף מכות רצח ונקבר בעודו בחיים. כנגד כל הסיכויים הוא מצליח לצאת מקברו, אך יחד אתו, עולה על פני השטח גם זעמו על האדם והוא מחפש את השינוי הגדול.
לבמה עולה מריה פנדורי. היא כבר מבוגרת, אישה גדולה מאוד, מעט צולעת, אך יחד עם זאת מרשימה. היא לבשה חלוק טורקיז עם פס כסף ונוכחותה על הבמה הייתה מוחלטת. היא שרה "רק סנונית אחת" ומגרונה נובע קול עמוק, כזה שלא ניתן להתעלם ממנו. והמילים, הן כאלה שנחרטות בנפש ולא עוזבות: "רק סנונית אחת והאביב אשר היא מבשרת את בואו. בשביל להחזיר את השמש לשמיים, נדרשים אלף הרוגים ודמם של אנשים חיים, בשביל להתניע את גלגלי החופש".
ב-1967 מוצא תאודורקיס אל מחוץ לחוק ביוון. מי שייתפס מנגן או משמיע את יצירותיו, דינו מוות. בשנות השבעים, הוא כותב יחד עם יעקובו קאבאנליס את הבלדה על מטהאוזן. יצירה בת 4 חלקים, שנכתבה להנצחת שואת היהודים באירופה. אחד הפרקים נקרא "שיר השירים" ומילותיו מצמררות:
"מה יפה אהובתי, כמה יפה היא בשמלת החול שלה ומסרקות בשערה.
הגד נא בנות אושוויץ, בנות דכאו אמרו נא
הראיתן את אהבתי שלי?
כן, ראינו אותה קפואה בכיכר הגדולה
מספר על זרועה
וכוכב רוטט על ליבה"
את הקטע פותחת הוויולה הבוכה וממשיכה אותה מריה בקולה העצוב כזעקה. מריה היא הזמרת האהובה על תאודורקיס ולא בכדי. יש בה את השמחה המהולה בעצב, את היכולת להעביר את הכאב באופן כה עמוק. היא משחקת עם הרגש לשני הכיוונים וממחישה את השמחה והעצב בעוצמות מדהימות ויכולות ווקאליות נדירות. היא מספרת את הסיפור בתשוקה רבה ונראה, שגם הנגנים נפעמים ממנה. התזמורת, מעצם הגדרתה, מאגדת בתוכה מספר פרטים המנגנים בסנכרון ותאום. אבל משהו בתזמורת הזו, היה מתואם יותר מהרגיל. כמו גוף אחד, או מפלצת עשר ראשית בתאום והרמוניה מושלמים. כל צליל תופס את מקומו המדויק במרחב ובזמן, כמו שעון שוויצרי, או אם תרצו כמו מוזיקה יוונית.
התודות נאמרות על רקע זורבה היווני. הם מסיימים את המופע בדואט של מריה ובאסיס, שעל פניו נשמע שמח ועליז, אבל אולי בעצם הם שרים על טרגדיה נוראית. אי אפשר לדעת עם היוונים האלה…
טעימות מתוך המופע
.
