כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

חדשות הסצנה

פסטיבל יפוג'אז יוצא לדרך בפעם הרביעית

בין התאריכים 4 עד 8 באוקטובר יתקיים פסטיבל יפוג'אז במתחם הסטודיו למשחק ע"ש ניסן נתיב ביפו, במהלך הפסטיבל יתארחו ויופיעו 13 נגני ג'אז מחו"ל וכן 43 נגני ג'אז ישראליים. הפסטיבל שכל כולו יוזמה פרטית וללא תמיכה מוסדית או מסחרית, הנו הגשמת חלומו של אדם אחד, מוזיקאי, הנמנה על מייסדי בית הספר רימון למוסיקה ונגן מבוקש בזכות עצמו – עמיקם קימלמן.

עמיקם קימלמן צילום יובל אראל

לקראת הפסטיבל הצפוי בימים הקרובים, חגיגה על טהרת הג'אז, הבלוג מביא את משנתו ותורתו של עמיקם קימלמן על הפסטיבל, כדאי לדעת.

כך עמיקם קימלמן על הפסטיבל: "קשה להאמין אבל השנה הפסטיבל חוגג כבר  4 שנים לקיומו. מה שהחל על ידי כיוזמה קצת 'נאיבית' התגבש לכדי פסטיבל עם אג'נדה אמנותית ברורה. הפסטיבל הוא מיזם ללא מטרות רווח ואני מוביל אותו כי פשוט "בא לי על זה" ומפני שאני מסוגל לעשות זאת. עובדה.

חמישה עקרונות הנחו אותי כשהקמתי אותו ואני יכול להצהיר בשקט שהם אכן מתקיימים מידי שנה:

  1. הפסטיבל כמנוע ליצירה מקורית או ייחודית לו- מופעים חד פעמיים המופקים ומעובדים באופן בלעדי לפסטיבל שאין אפשרות לראותם לפני או אחרי באף מקום.
  2. חיבורים ייחודיים – בין אמני ג'אז ישראלים וזרים, כולם מובילים בארצותיהם, הנפגשים פה לפני הפסטיבל, מקיימים חזרות ומופיעים יחד.
  3. עידוד וקידום הג'אז הישראלי – כ'פטריוט' של הג'אז הישראלי אני תורם באהבה את חלקי לקידומו, תורם לעידוד המודעות לג'אז ולעוד חשיפה שלו לג'אז הבינלאומי, באמצעות יצירת פלטפורמה נוספת לפסטיבלים המבורכים הקיימים כבר בישראל.
  4. הפסטיבל הוא 'פיוריסטי' מבחינה מוזיקלית. הכל סובב סביב ג'אז איני רואה מקום לשלב 'עוגנים' מז'אנרים אחרים כגון רוק ופופ כדי למשוך קהל. אני מאמין בעצמי ובכוחו של הפסטיבל להתקיים על טהרת הג'אז. חלק מזה נובע, אגב, מכך שהפסטיבל אינו למטרות רווח ואיני דואג כלל שמא לא ארוויח. חשוב שתדע שכל אמני הפסטיבל ורוב העושים במלאכה אינם מתנים את השתתפותם בסכומי כסף ספציפים, בבחינת "מה שיכנס יחולק בין כולם". כולם חדורים בתחושת השותפות הזאת. יחד עם זאת, אני עושה מאמצים גדולים מאוד לגיוס חסויות ותמיכות כדי לשלם לאמנים כראוי ומצד שני אני מוכן לקבל תמיכות אך ורק מאלה שרואים עצמם שותפים המעוניינים לתרום לתרבות בישראל ואינם מונעים מקידום עסקיהם.
  5. עצמאות אמנותית- אני מתנגד לתמיכה ציבורית. זה אינו מוסרי בעיני. אני מאמין שאין לפסטיבל, או לכל פרויקט אחר, זכות קיום אם הוא תלוי במימון ציבורי. אם לא יגיע קהל פשוט לא אפתח את הפסטיבל. בנוסף, אי התלות בתמיכה ציבורית פירושה עצמאות אמנותית שאני לא מוכן לוותר עליה. זו גם הסיבה שבעטיה יצאתי בקמפיין המרגש והמוצלח לפני 4 שנים. 150,000 השקלים שגויסו אז הוכיחו שאפשר גם אחרת ובמיוחד כשלאנשים ניתנת האפשרות להרגיש שותפים. ביצירה, בבחינת Yes We Can .מהשנה השניה לא היה יותר צורך בכך. אלפי קוני הכרטיסים והאולמות המלאים הם ההוכחה לכך שהפסטיבל עומד על הרגליים.

כפי שידוע אני נמנה על מייסדי בית הספר רימון, אותו ניהלתי במשך 24 שנה. החינוך המוזיקלי מאוד קרוב לליבי ולכן יזמתי פרויקט מוזיקלי ייחודי שייחבר בין סטודנטים ישראלים מהאקדמיה למוסיקה בירושלים, רימון והקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה בתל אביב לבין סטודנטים מאוניברסיטאות ובתי ספר גבוהים למוסיקה מבלגיה, פינלנד, גרמניה וקפריסין שיצרו יחד מוזיקה במיוחד לפסטיבל.  האמן שנבחר עבורם הוא בוב דילן. יהיה מרתק לשמוע את התוצר המוזיקלי הזה. מעבר להיבט החינוכי, הדבר מתחבר לשליחות המפעמת אצל כל נגן ג'אז – לדאוג להמשיך את שרשרת הג'אז ולטפח את הדורות הבאים. בשנים הקודמות עבדו עם הרכבי הסטודנטים אמני ג'אז גדולים שהתארחו בפסטיבל: המתופפים בילי קובהם ואדם נוסבאום והבסיסט ג'ף ברלין. השנה תעבוד עמם הסקסופוניסטית המפעימה טיה פולר (המופיעה עם טרי לין קרינגטון, אספרנזה ספולדינג וביונסה https://www.tiafuller.com/ ).  זו גם הסיבה נקיים כיתות אמן לתלמידי מגמות למוזיקה בתיכונים הן עם טיה והן עם חלק מהאמנים האורחים מחו'ל , כמו גם מופע המיוחד לילדים בו יופיעו אמנים מחו'ל ומישראל שיעבירו מסר של אחווה וחברות כפי שהם באים לידי ביטוי באמנות הג'אז. אני מאוד שמח על כך שבכוחי לאפשר זאת במסגרת הפסטיבל ואניממאוד מעוניין להביא את האג'נדה הזאת ואת עובדת קיומה של פנינה תרבותית כזאת, אשר הוקמה לבד ובציפורניים, לידיעת הציבור רחב ככל האפשר.

השנה החלטתי להוקיר את זכרו של מל קלר , מי שהיה המורה הפרטי שלי לסקסופון אבל מעל לכל, האב המייסד של סצנת הג'אז הישראלי.

חשוב לי לספר שדברים טובים מובילים לעוד דברים טובים:

  1. הודות לפסטיבל הקמתי עמותה בשם דרך הג'אז שמייסדיה וחבריה נמנים על הצמרת העסקית, החברתית והתרבותית בישראל ומטרתה להעלות את המודעות לג'אז בציבור, לעודד מוזיקאי ג'אז, לעודד דרישה למופעי ג'אז, להעניק מלגות לתלמידים מצטיינים ללימודים בחו'ל ובמוסדות לימוד גבוהים בארץ, ליצור פלטפורמות ארוכות טווח ללימודי ג'אז לילדים בעלי כשרון מתפרץ וקשיים כלכליים ולתמוך במיזמי ג'אז איכותיים.
  2. במהלך 2018-2019 תעלה לאוויר תכנית טלוויזיה שבועית שלי בערוץ 12 (קשת) שתחשוף את הג'אז הישראלי ועשייתי ותפרגן לו.

ולפסטיבל עצמו:

בתחילת אוקטובר 2018 תהיה זו, כאמור, שנתו הרביעית של הפסטיבל שכבר הפך לעובדה קיימת בנוף הפסטיבלים בישראל. הוא יוקדש השנה לשיריהם של יוצרי הפופ והרוק האייקוניים ג'ון לנון, אלטון ג'ון, השאנסוניירים הצרפתים הגדולים (ברל, אזנבור, פיאף וכו'), סטיבי וונדר, פינק פלויד, ריי צ'ארלס, ברט באכרך, דוריבל קאיימי, סטינג, בוב דילן, מייקל ג'קסון, פרינס וארטה פרנקלין שיקבלו אינטרפרטציות ג'אזיות על ידי נבחרת נגנים משוודיה, פינלנד, אוסטריה, קפריסין, ארהב', גרמניה, רומניה, אוסטריה, שוויץ, ברזיל ובלגיה וכמובן כ 35 ישראלים.

מחווה מיוחדת שאותה אני אוביל  תוקדש ליוצר 'כחול לבן' מיקי גבריאלוב, שאף יתארח בה וכמו כן נקיים מופע מיוחד בשם 'ג'אז מחבר אנשים' בו יופיעו כך 9 האמנים האורחים יחד עם 3 ישראלים שאותו ינהל מוזיקלית המעבד והפסנתרן הישראלי  עדי ישעיה שהיה מנהלה המוזיקלי של וויטני יוסטון ועיבד לפרינס, ארתה פרנקלין, ברט בארכך, לנה הורן, ה Tonight band, לסרטים ולאמנים רבים נוספים.

הנה עוד מספר נתונים על הפסטיבל:

  1. הפסטיבל יתקיים במשך סוף שבוע ארוך (חמישי, שישי, שבת ה4, 5, 6 באוקטובר) במשכנו של בית הספר למשחק 'ניסן נתיב' הממוקם בסמוך לשוק הפשפשים ביפו.
  2. נקיים 17 מופעים (4 ביום חמישי, 7 ביום שישי ו 6 ביום שבת) בשני אולמות. ביניהם גם מופע ספונטני של מפגשים מוזיקליים בין אמני הפסטיבל ביום שישי בצהריים שיפתח ברגע האחרון ויוצע לקהל בבחינת 'הפתעה מוסיקלית' ומעבר לכך יתקיימו ג'ם סשנים פתוחים לקהל ביום חמישי וביום שישי לאחר תום המופעים אל תוך הלילה ויתכן גם עד אור הבוקר."

לפרטים נוספים, תאריכים, מופעים, כרטיסים – לחצו על הלינק לאתר הפסטיבל.

 

 

 

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא