תזמורת המהפכה בקונצרט סיום העונה באופרה הישראלית "רובי גע בעולם" מאת שני ואלון עדר, ליל חמישי, 14.06.2018. העיתונאי ומבקר המוסיקה אדר אבישר יצא אמש למופע כדי להביא את הקולות והמראות וכמובן הרשמים. צילום סטילס ווידאו – לאה אבישר.
צריך הרבה מאד אומץ לתכנן ערב של אופרת רוק ביום שבו מתחיל אירוע גביע העולם בכדורגל. צריך עוד יותר אומץ להעלות ערב שכזה ביום של גמר ליגת הכדורסל המקומית. אבל, גם בכתבות קודמות שסיקרו את סדרת קונצרטי המהפכה באופרה הישראלית ציינו לאורך העונה את ה"בייצים" הגדולות של הנהלת האופרה הישראלית ובראשם המנכ"ל צח גרניט, ושל קברניטי תזמורת המהפכה, רועי אפנהיים וזוהר שרון.
העונה aהסתיימה בקונצרט ביום חמישי הייתה מפוארת וכללה שיאים בקונצרטים עם "החצר האחורית", המופע החשוב והמרגש, "לנוע בלי לזוז" והקונצרט האחרון והמרגש מכולם שהרכיב פסי קול של מלחינים מקומיים לסרטי אנימציה מכל העולם. אין ספק, תזמורת המהפכה היא הקרם דה לה קרם של התזמורות הסימפוניות בארץ. חבריה הם וירטואוזים צעירים המוצאים בתזמורת מקום להתפתחות אומנותית לצד עיסוקיהם היומיומיים ברכבים שונים ומשונים.
לאחרונה נחשפתי, באופן אישי לגאוניותו של חצוצרן התזמורת, איתמר בן יקיר, המושפע בנגינתו ומגישתו מהחצוצרן הצרפתי איברהים מעלוף . ולאורך העונה לא הפסקתי להתפעל מהיכולות המושלמות של חברי ההרכב הזה, התעוזה של אופנהיים ושרון והחדשנות המוסיקלית שהתזמורת הביאה לבמה.
לאור כל האמור, חששתי מאד ממופע סיום העונה – במיוחד שהקונצרט הקודם שיוחד לפסי קול לסרטי אנימציה הגיע לשיאים מוסיקליים חסרי תקדים.
ואכן, במהלך כל הערב, לא יכולתי להשתחרר מביקורת שכתב מבקר הטלוויזיה של ידיעות אחרונות על פרק הסיום של "ארץ נהדרת" – משהו בסגנון – העונה ה 15 הייתה הטובה ביותר אי פעם רק חבל שפרק הסיום היה חלש.
זה המקום לומר ולהדגיש: התזמורת אמש הייתה במיטבה ! מזמן לא שמעתי את חבריה מנגנים בהרמוניה כל מלוכדת, בניצוח מלוטש של אופנהיים ויצירת מומנטום מוסיקלי הן של חברי סקציית המיתרים המופלאה מחד ושל סקציית כלי הנשיפה מנגד.
הטענה שלי היא לגבי הבחירה ב"רובי גע בעולם" כיצירה שתסיים את העונה. זה לא שהמוסיקה לא מתעלה לרמות נהדרות לפעמים עם טוויסטים מרתקים בין מאג'ורים למינורים, בבחירה מושכלת של אקורדים הלקוחים מג'אז ( 7, 9 ו -13) ושימוש מושכל בסולמות כרומאטיים.
הטענה שלי ותחושת ההחמצה היא בעיקר בעובדה שאלון עדר היה צריך להסתפק בכסא "היוצר" ולא לנסות לבצע את ה"אופרה" בעצמו. ניכר היה שלא היו מספיק חזרות ולא אחת נוצר חוסר תיאום בין הלהקה, לתזמורת, וחוסר אחידות בביצוע הקטעים השונים שנראו לעיתים כקולאג' חסר חוט מקשר או כ"תרגיל" לבוגרי בית הספר "רימון".
אבל מעבר לכך, רכיב חשוב בכל "אופרה" הוא סיפור העלילה. בפרסומים המוקדמים ניסו לעטוף את הסיפור המאד פשטני בפילוסופיות בנוסח של "מופע תיאטרון מוזיקלי וניסיוני המהווה המנון חדש לרוח התקופה, מסע של אהבה בין הקולות המאיימים להשתיק אותה", ומשפטים דרמטיים עוד יותר בנוסח של " תיעוד של רגע בזמן, התבוננות פנימית וזיקוק החוצה של קולו של דור".
ובכן, למען האמת, העלילה, כל כך לא מעניינת והדמויות סובלות מחוסר התפתחות עד כדי כך שניתן לחשוב שהסיפור והתמלילים הוו איזשהו כיסוי למוסיקה על מנת להצדיק את המושג "אופרת רוק".
יתירה מזו, "קולות פנימיים" באופרות רוק הם מרכיב שנעשה בו שימוש בעבר, וניכר היה שהיוצרים פשוט "גנבו" את שלושת הקולות הפנימיים: חמי רודנר (גרידי), אפרת גוש (רות התמכרות) ודורון טלמון (נויה פרנויה) מאופרת הרוק של אריאן לוקאסן ההולנדי THE HUMAN EQUASION , (בכיכובו של סולן להקת DREAM THEATER ג'יימס לאברי , מיקאל אקרפלדט מאופת', אריק קלייטון (Eric Clayton) מהסאוויור מאשין(Saviour Machine), ודווין טאונסנד (Devin Townsend),ועוד רבים טובים.
אוקיי אוקיי, ב"אופרה" של עדר "רובי", בן 32 מתל אביב, מתקרב ומתרחק מהעולם ומעצמו. ערב אחד הוא פוגש את לוסי (יעל אייזנברג) והחיבור בניהם עוצמתי במיוחד. מתחיל פה משהו… אבל ברגע שלוסי לוקחת צעד אחורה, הקולות והפחדים של רובי חוזרים להטריף אותו, רובי ניזון מההרס העצמי שלו – הוא רגיל לקבל כוח מהתהומות אליו לוקחים אותו הקולות, אבל האם הפעם הוא יצליח ללכת בדרך אחרת בעזרת לוסי??" (מתוך התקציר הרשמי של האופרה הישראלי), ואצל לוקאסן האופרה בוחנת את רעיון הלידה מחדש במשמעות הפסיכולוגית, ועוקבת אחר סיפורו של אדם שנאבק ברגשותיו כשהוא לכוד בתוך מחשבותיו. העלילה נבנית החל מהמצב בו " Me" , גיבור האופרה, הוא אדם שבור ומסתיימת בלידתו מחדש בסופו של דבר כאדם חדש טוב יותר המוצא אהבה.
בהחלט סביר ש ME עשה עלייה, התגייר וגילה שהוא בעצם "רובי"… בהבדל אחד – אלון עדר אינו ג'ימס לאברי (בלשון המעטה) ויעל אייזנברג רחוקה מאד מלהיות הת'ר פינדלי (Heather Findlay) מלהקת מוסטלי אוטום.
ולרוע מזלם של עדר ואייזנברג דווקא הדיוק הרב של תזמורת המהפכה, העובדה שסקציית נגני הקשת עם הצ'לניות האלוהיות ג'קי פיי קארין מרקוביץ' ויעל שפירא, נשמעת טוב מאי פעם, הבליטה עוד יותר את "אי הדיוקים" בשירה שלפעמים הגיעו לרבע טון ואף יותר.
עדר, ככל הנראה מודע למגבלות השירה שלו, במיוחד כשמדובר בסולמות הכרומטיים ולכן הוא מנסה לחפות על מגבלות אלה ב"דקלום הטקס", או בזעקות שבר שמסתיימות בקרישנדו… הבעיה היא ששירה מעין זו הופכת להיות העיקר בערב שכולו מוסיקלי, העניין נהפך למעיק. במיוחד בקטע המצויין "הלכתי לזונות", קטע מוסיקלי הכתוב היטב ומבוצע באופן מעורר כבוד. אלא שאם היה מבצע אותו זמר "אמיתי" (ולא חסרים כאלה בארץ) כל הערב היה מקבל מימד אחר.
עדר הוא אולי זמר שמתאים להופעה עתירת דציבלים במועדון הבארבי, אבל כשזה בא להופעה עם תזמורת המהפכה, האי דיוקים, המוגבלות במנעד וחוסר ההקפדה בדקויות הטונאליות הופכות את העניין לפארסה (והאמינו לי שרק בגלל שיש לי חיבה לבחור חתכתי את הקטע שבו הוא שר ליד הפסנתר (נזכרתי בערגה בביצוע המדוייק והשירה המרגשת של חברי החצר האחורית באחד מהקונצרטים הראשונים שפתחו את הסדרה וברעיון הפילוסופי הקסום של "לנוע בלי לזוז".
גם מערכת הסאונד הפעם (בעצם המערכת הייתה בסדר… זה כנראה הסאונד מאן) גרמה לעוול נוראי לתזמורת. משום מה מישהו דחף את הפיידרים של השירה עד לקצה היכולת וזו השתלטה על שאר הכלים (של הלהקה ושל התזמורת). המצב היה מגוחך עד כדי שבחלקים רבים לא יכולת לשמוע את כלי הנשיפה וליהנות מנגינתם הוירטואוזית של איתמר בן יקיר ושאר האנסמבל המופלא.
את כנר הלהקה כמעט שלא שמעו כל ההופעה, גיטרת הבאס הייתה אנמית ולמרות הברקות של גיטריסט הלהקה, הסאונד בסולואים היה מרוחק ולא דומיננטי. (וישבתי במקומות מעולים – שורה 8 באמצע). אני לא יודע מה זוהר שרון שמע באוזניות אבל הסאונד באולם היה נטול איזון כשהשירה, כאמור, מכסה כל חלקה טובה הן של הלהקה והן של התזמורת.
יחד עם זאת מגיעה מילה טובה ל"קולות הפנימיים" – אפרת גוש לימדה את כולם פרק בגילום דמות מאופרת רוק. השירה שלה דראמטית, מדוייקת, תיאטראלית וחושנית והיא פשוט האפילה על שאר החברים. הליהוק של חמי רודנר לתפקיד "גרידי" היה מושלם, הן מבחינת היכולות הקוליות של הבחור שמשתבח עם השנים מאז "איפה הילד" והן מבחינת האישיות האקסצנטרית. דורון טלמון כנויה פראנויה הייתה "נחמדה" והכניסה מעט חן בוסרי לכל האווירה ה"כבדה" של הדמויות .
יצא לי להכיר מעט חלק מחברי תזמורת המהפכה ובכלל זה את זוהר שרון…. כן, הם נהנו, אך לומר שזו הפקה המשתווה ל"נוע בלי לזוז" תהיה הגזמה. מעבר לרעיון "הגנוב" עלה כל העת ריח של בוסריות מהחומר הגולמי ומסתבר, שאף עיבוד, מרשים ככל שיהיה, נגינה וירטואוזית ומצויינות של תזמורת לא יכולים לחפות על בוסריות תוכנית.
אמת, היו רגעים יפים במהלך הערב, רגעים של התעלות מוסיקלית, אך היו גם רגעים ארוכים ומשמימים שלא התפתחו ולא הלכו לשום מקום. כמו גם הדמויות בעלילה, פלאקט צפון תל אביבי שנלעס עד תום בסדרות בנוסח "יש לה את זה", הצעירה שמגיעה מהפריפריה לעיר הגדולה, לחיי הבארים והפאבים, ומוצאת את ההווי הצפון תל אביבי הרסני ומדכא ולכן היא בורחת לאמא שלה בפריפריה (נשמע מוכר מה ?) על השאלה למה רובי מסובך עם עצמו, מה קרה, איך קרה, אנחנו לא מקבלים תשובה… רק שבום… התפתחות… רובי נוסע לפריפריה מתדפק על דלתה של אהובתו ו – ALL YOU NEED IS LOVE…. אכן קול של דור שמדוכא על ידי עריצות הרוב הקפיטליסטי…..
הפרט האופטימי בסיפור הוא שהאולם היה מלא בשעטנז בלתי סביר של בני 60 ומעלה (כנראה מינויי האופרה) עם המון צעירים בוגרי תלמה ילין שבוודאי לא כל כך אכפת להם אם אלון עדר לא שר מדוייק..
רובי גע בעולם – אופרה, ניהול אומנותי: זהר שרון ורועי אופנהיים, כתיבה ומוסיקה מקורית: שני ואלון עדר, בימוי: ג'ייסון דנינו הולט, מנצח: רועי אופנהיים, עיבוד לתזמורת: אבנר קלמר, בביצוע תזמורת המהפכה ואלון עדר ולהקה.
וידאו
אבל כשהוא שר את "קצת אהבה לא תזיק" פתאום השתפר פלאים.
איזה כיף שאני לא מבקר מוזיקה! נהניתי מכל רגע, רבע טון לשם או לשם- אלון עדר מוכשר כמו שד וראוי לקבל תואר אבירות על האומץ להרים הפקה כזו, (אני עדיין מתקשה לעכל שכל היופי הזה היה חד פעמי) – ובעיני גם הביצוע. את הלב שלי הוא קנה.