ספיריטואליזם מוזיקלי במוזיאון תל אביב

כבר עברו כשנתיים וחצי מאז אותו יום פורימי הזוי שבו התקבצנו כולנו במוזיאון תל אביב לעוד אירוע נושא ליליי של התדר, באמת שהתגעגענו נורא, זיכרונות מתוקים של מוזיקה ואנשים בתוך מבוכי המוזיאון הלבנים, תמיד גילנו בערבים האלו דברים חדשים, הרכבים שלא שמענו אף פעם, רעיונות אומנותיים להפריית המוח והמון מפגשים חברתיים חדשים ומחודשים.

אל רחבת המוזיאון הגענו מוקדם, שמונה אמרו שפותחים, שמונה אנחנו שם, מנצלים את השיממון היחסי של האופנה הישראלית להגיע אחר כך כדי לעשות סיבובי גלריות עם כוס בירה ביד (איפה זה בדיוק יכול להתקיים?). החלל העצום בכניסה כבר מלא בביטים אפלים רוחניים כשם הכותר של הערב ובהתאמה  על קיר המפלסים המפורסם הוקרן וידאו ארט בסטייל מנורת לבה שהיה רקע נהדר לצילומי סלפי פסיכדליים.

את הערב נתחיל רשמית בחצר המוזיאון, זה גן הפסלים הממגנט שכל פעם בערבי התדר שואב לתוכו אנשים בתמהיל של מוזיקה, אוכל ותבליני ריח ירקרקים באוויר, הדשא כבר מלא, גם אנחנו שם עם הופעה ראשונה של הערב בסטייל תימני פיוטי עם שיר גדסי ויצחק ונטורה, בפינה אנחנו קולטים ביתן מוזר עם הכותרת "אורנה מגדת עתידות", תור של שלושה אנשים לפניו, נשמע מסקרן, היינו הרביעים. אז קודם כל אורנה זה אורן עם זקן, איפור ופאה לבנה ואם נחכה בסבלנות בתור נקבל גם חיזוי עתיד קצרצר עם קפה שחור וציור רוחני, לנו יצא שנצטרך לצאת לטיול, האישה קפצה באושר, מכאן הערב רק יכול לעלות.

ולפני שאנחנו נבלעים במעמקי המוזיאון עוד מוזיקת חצר ועם הלהקה הכורדית של צדוק זכריה, 12 רקדנים בלבוש מסורתי פלוס תוף קצב וצדוק זכריה על הזורנה בצלילה הדומיננטי והצרוד, שני כלים בלבד ו-12 זוגות רגלים ממלאים את החלל של החצר בתחושה שורשית חזקה.

וכמו בכל ערב מוזיאוני כזה הולך להיות עמוס, יש לנו תוכניה אבל מספר הפריטים בה רב, ידוע לנו מראש שלא נצליח להספיק את הכל, במיוחד שיש הרבה אירועים במקביל, יצאנו למרתון תוך התעלמות מההרצאות, שיחי הגלריה והסדנאות והתמקדות ברורה באיך לא? מוזיקה.

את פעמינו שמנו אל חלל הכניסה של המוזיאון על הבמה נציגנו הבינלאומי, מלך הרוחניות  שי בן צור, יצא לנו לראות אותו לא מעט פעמים בעבר מלווה בהרכבים אינסטרומנטליים כמו Tiny Fingers, הפעם הוא בגירסת הסולו כיאה לסגנון ההודי הווקאלי ה-"קאוואלי". התקרה הגבוהה של המוזיאון והחלל העצום רק הגבירו את המסר, הרגשנו כמו בכנסייה הודית עתיקה, רק במקום פסל של בודהה קיבלנו את הציור התלת מימדי של אגם.

מסרבים להתנתק אבל חייבים, באותה השעה בדיוק בצידו השני של המוזיאון תומר ישעיהו בהופעת גלריה אינטימית, ה-Waze היה בטוח טועה בניווט לשם אבל שהגענו חיכו לנו מזרונים ושטיחים קטנים על הרצפה וכמובן תומר ישעיהו חביבנו עם גיטרה אקוסטית וסנדלים, הנה הרוחניות הישראלית במיטבה עם "שיר של קיץ" הנפלא.

ועכשיו זה הזמן לרדת אל מעמקי המוזיאון, אל המבואה של אולם רפפורט עם מדרגות נעות עמוקות כמו הסאבווי בלונדון, זהו גם החלל הסודי של התדר עם אקוסטיקה נדירה שנותנת לכל הופעה בה ככותרת הערב מימד ספיריטואליזי. הערב התדר הבריק עם התאמות מוזיקליות מעולות לחלל הזה, הראשונים הם גון בן ארי ומקהלת הזולת, שם אנונימי לי ומניח לרבים מבאי המוזיאון אבל זה מה שיפה בתדר, היכולת שלהם לזהות הברקות מוזיקליות ולהעבירם לקדמת הבמה. הפעם זה גון בן ארי, חמוש בגיטרה אקוסטית עם גיבוי של מקהלת הזולת – 25 גברים ונשים מכל צבעי הגיל והקשת בתמהיל מוזיקלי ישראלי – אפריקאי, מילים בעברית וגיטרה קיבוצניקית אל מול תופי דג'מבה ושירה שבטית אפריקאית.

לפני שנחזור למבואות אולם רפפורט אנו מעפילים אל החדר האדום, אולם שידלובסקי, עם מסדרון ארוך אפלולי, נחשי כריות ענקיים על הרצפה ותאורה עמומה אדומה ושוטפת, אנחנו עם שתי הופעות, שתי יוצרות ישראליות, הראשונה היא היוצרת האלקטרונית זיו, הפעם בגירסה יותר אקוסטית מבעבר אבל עם אותה מוזיקה חלומית ומיסטית, והיי… ראיתם פעם מישהי שרה לתוך קונכיה?
אחריה אנחנו עם הגיטריסטית זואי פולנסקי, החצי מהצמד REO אבל הערב אנחנו  עם פרויקט הסולו החדש שלה שנשמע כאילו נכתב כפסקול לסרט מסע חללי.ZIV, צילום: תומר גילת

אחת עשרה בלילה והערב עוד הולך להיות ארוך, אבל אנחנו כמו סינדרלה נסגור אותו בשעת חצות, שעה אחרונה נשארה ונחלקה בין מבואת רפפורט עם המולטי מולטי גרופ "אוסמיום בנד" המורכב מלא פחות מ-15 אנשים על הבמה, עם מיטב הגלביות וכלי ההקשה (כן, זיהינו את הרשרשים מהעצים של פעם), חצי שעה של "שמח" טבעי מלווה בריקודים שורשיים מאולתרים ואנחנו חזרה על המדרגות הנעות, מעלה מעלה אל מבואת הכניסה להופעה האחרונה של הערב (בשבילנו).

וכאן המקום לעצור ולהסביר על מבואת הכניסה בלילה של התדר, ככה לקראת אחת עשרה, אחרי שלוש שעות בחלל המוזיאון וכמה בירות ומצב רוח מתחילה ההתכנסות הטבעית לקראת מבואת הכניסה, שם יש את אותן נקודות קסם, חיבור הרמוני של מוזיקה-חלל-וויב, אם זה היה אז עם ההופעה של גרדן סיטי או בפעם אחרת עם Acid Lab  שהעלו לבמה את A-wa ואם זה הפעם עם ההופעה של Shame on us, הטריו האלקטרו-גיטרה-פרקושנס האינסטרומנטלי פתח במה שנשמע בתחילה כסוג של בלאנס שדי מהירה התפתח לסיפור אלקטרוני מיסטי, שקט וקצבי בעת ובעונה אחת, זה היה מדהים, אבל כשספי צ'יזלינג הצטרף להרכב עם החצוצרה זה כבר היה מדהים אפילו יותר, מתחילים להיסחף אבל שעת היעד נושפת לנו בעורף, הערב כאמור עוד המשיך אבל הפעם בלעדינו.

מחכים בקוצר רוח לפעם הבאה.